הכל מתחיל אי שם ב־2013, כשעמית סטארק יוצא לטיול במקסיקו ופוגש בחור עם טרומבון, תרנגול ועותק של ״החטא ועונשו״. הבחור מספר לו על פסטיבל ה״מרדי גרא״ שבניו אורלינס. סטארק מחליט לעקוב אחריו, ואחרי מסע מטורף של חיפוש טרמפים, שכלל חודש של לינה בשק שינה על מזח בגואטמלה, מגיע לקנקון ומשם (טס) לניו אורלינס. שם הוא מגלה קהילה שולית שמקדישה את חייה לקרנבל של חגיגה מטורפת. דיג’יי עמית סטארק, שלימים יהפוך למנהיג הבלתי מעורער (אך המהורהר) של החבורה ההיפנוטית, מספר על הרגעים ההם בניו אורלינס: אנשים בעיר שבורה ומקולקלת, עניים שכל מה שמעניין אותם זו חגיגה אחת בשנה. הם מקדישים את כל השנה להכנות לפסטיבל הזה. אחרי מסיבה שנמשכת כל הלילה, הם נפגשים בבוקר לטקס עם מקהלה, יוצאים לתהלוכה שנמשכת שעות ארוכות ולבסוף מגיעים לבית של מישהו, אוכלים יחד ומסיימים יממה שלמה של חגיגה סוערת. סטארק מתאר חוויה זו כמקור השראה לרבים מהרעיונות שעיצבו את החוויה ההיפנוטית בעשור האחרון. הרעיונות התגלמו בעגלות הפיראטים ובאפטרים במפעל (מרכז אמנות, תרבות ובילוי בירושלים) בחגיגות פורים בירושלים. לא ברור אם אכן מדובר בסיפור המכריע שבגללו הוא הוציא לפועל את העגלות (עדלאידע בלתי־רשמית בעליל המתרחשת כל שנה ברחובות העיר ירושלים), או שזוהי מקריות שהתחברה לרצונות של אנשים אחרים נוספים בזירה הירושלמית באותן השנים.