כדי לפענח את מה שנראה לנו כמו תופעה ירושלמית מובהקת יש לברר תחילה מהו ההיפנוטיק –
קולקטיב? כמה דיג'ייז? קהילה? מארגני מסיבות? או אולי חוויה כוללת? בשביל זה, צריך לחזור להתחלה לרגע.

מגנטיק דיסקוטק

סטארק חוזר מניו אורלינס (2013) הישר לירושלים ומוצא את עצמו מתקלט בכל מה שקורה. מבחינה מוזיקלית הוא סופג השראה ממגוון רחב של סגנונות – משתתף באירועים של ״רעש״ בירושלים, מושפע מדיסקו והולך למועדון ״הבלוק״ בתל אביב.

בתקופה ההיא היה את ה״מחסן״ (איפה שהיום ה״בארוק״), ״הקסטה״ וה״סירא״. במקומות אלו סטארק לומד לייצר רחבה שתישאר עד הבוקר המאוחר. במונחים ירושלמיים: כל עוד יש בן אדם אחד ברחבה מלבד הדייגי, המסיבה ממשיכה. רגעים אלו הם הבסיס לאחד מסימני ההיכר של ההיפנוטיק בשנים האחרונות – סט סגירה ארוך מאוד של סטארק וקווינט (ערן) שכל פעם שאתה חושב שזה נגמר, הכל מתחיל ונולד מחדש.

לפני שנגיע לזה, נחזור לשנת 2015. המזקקה נפתחת ועופר טיסר עושה בוקינג, ומציע לסטארק לעשות ליין מסיבות משלו. באוקטובר של אותה שנה נערכת המסיבה הראשונה, וסטארק נותן לה את השם ״קומפוסט״ במחווה לתוכנית הרדיו שהייתה לו ב״קול הקמפוס״. המסיבה מתפוצצת והחגיגה ממשיכה. במסיבה השניה כשהוא מחפש רעיון לשם חדש, הוא מקבל השראה מאוסף מוזיקה אפריקאית פסיכדלית בשם ״מגנטיק דיסקוטק״. הוא מחליט לקחת את הקונספט ולהפוך את סדר המילים, – ומאז ועד היום יקרא שמו בישראל: ״היפנוטיק דיסקוטק״.

בהתחלה, המסיבות במזקקה התקיימו בתדירות של שלוש או ארבע פעמים בחודש, ונשענו על אופי המסיבות ב״מחסן״ וב״הקסטה״ שהיו קטנות וחסרות גבולות. הסגנון היה האוס פסיכדלי, האווירה הייתה קלילה ועוטפת, החלל הואר בגוונים רכים של ורוד ונעטף בעציצים – לכן המסיבות זכו לכינוי ״מסיבות אם די״. מיכאל כהן הוביל את העיצוב הגרפי. הוא יצר שפה ויזואלית שכללה קריסטלים וגבישים, ותאמה את רוח המסיבות. לצד סטארק ניגנו פאלר, תאי רונה, אבישי דקל ואחרים מתחלפים. עופר טיסר שהתגלגל והפך לחלק משמעותי במסיבות, התחיל לתקלט מ־2017 ויחד עם סטארק הובילו השניים את הליין במזקקה עד 2019.

קווינט ושייקו

במקביל בשנים אלו קווינט (ערן) ושייקו (שי רהט) מכירים במחלקה למוזיקה חדשה במוסררה. קווינט גדל במשגב, היה מדריך טיולים וחשב ללמוד משפטים. הוא שומע על מוסררה לגמרי במקרה, מתקבל וחושב לעצמו שילמד שם את תוכנת הפקת מוזיקה ״אבלטון״ במשך שנה אחת ויפרוש מהלימודים. לפני השנה הזאת הוא אהב חקלאות וטיולים, ולא היה מעורב בעולם המסיבות. הכל השתנה שהגיע לירושלים, ומשם – השאר היסטוריה.

בלימודים הוא הכיר את שייקו – ירושלמי מלידה (גדל במושב עמינדב), שהחל לאסוף מוזיקה אלקטרונית עוד כשהיה בן 11. הטראנס היה כל עולמו בהתבגרותו ובכל סוף שבוע שני בילה במסיבת טבע. הוא לא ידע דבר על מיקסר או מיקס, אבל אחרי שחרורו מהצבא התחיל לתקלט בבר ה״מיטה״ (שהיה ליד ה״קסטה״). שם ניגן הכל: דאבסטפ, פליינג לוטוס, היפ הופ אינסטרומנטלי, טראפ, מוזיקה ישראלית – אווירה אקלקטית ששיקפה את האסתטיקה של התקופה כפי שהוא הבין בה את העולם. בשנה ב' ללימודים שייקו טס להודו, ובזמן הזה קווינט התחיל לתקלט בנוקטורנו, בעיקר היפ־הופ. קווינט נכנס לעניינים בשנה הזאת ועשה מסיבות שונות עם מתן ברוכים, דניאל פרסאי ויולי זכאי בחלל מתחת לאדמה ברחוב נתיב הרכבל. באותה תקופה הוא לא ניגן טכנו או קלאב, אלא היפ־הופ וביטים. כששייקו חזר, נפגשנו השניים בסיבוב ברים שגרתי בעיר. קווינט הציע לו לתקלט במסיבה שארגן יאן בולטוב ב״סוזי״ בבית רומנו בתל אביב, והם תקלטו שם יחד בפעם הראשונה.

שייקו וקווינט, דיג'יים מתחילים, החלו לנגן ולהפיק מסיבות יחד, כשהם רואים בטיסר ובסטארק את האבות המוזיקליים שלהם. הם היו מגיעים למסיבות כדי לשמוע את ה״היפנוטיק״ ומחכים להזדמנות לנגן במסיבות ההיפנוטיות. וכך היה, בשנת 2018, כאשר סטארק ארגן מסיבה ב״סבלט״, חלל הפופ אפ של התלתליסטים, שלימים נפתח בו ״הפונדק״. לאפטר של אותה מסיבה, שהתרחשה במפעל, הוזמנו לתקלט לראשונה שייקו וקווינט. הקשר בין קווינט וסטארק הלך והתהדק. ב־2019 השניים מפיקים לראשונה יחד מסיבה ב״פונדק״, אליה הזמינו את הצמד האלקטרוני הצרפתי ״יו מאן״ שקווינט אהב במיוחד. מאז אותה מסיבה, הפכו הצמד ליחידה אחת.

שתי מסורות אלו, ה״פסטיכולם״ וה״פיראטים״ שפעלו במקביל באותן השנים שיקפו את רוח אותה קהילה ירושלמית שהתאפיינה באנרגיה קיצונית וטוטאלית של חברות ושותפות גורל

2 פארטי

בחזרה למרץ 2015, עשור לאחור, התחילו שתי מסורות שהשפיעו רבות על המרחב הירושלמי בכלל ועל המרחב ההיפנוטי בפרט. הראשונה הייתה מסיבת יום ההולדת ה־26 של שיקו ״פסטישייקו״, מסורת שנמשכה שבע שנים והפכה ל״פסטיכולם״. אותה יום הולדת של שייקו יצאה בדיוק ביום הבחירות לממשלה, יום של חופש ולכן סיבה למסיבה. בספונטניות ירדו שייקו וחברו רני מגידו למדבר יהודה עם גנרטור ורמקול. נסעו עד שהאוטו נתקע. מאותה נקודה שלחו את המיקום לחברים. הם הגיעו וחגגו במסיבת אסיד עד הבוקר עד שהם הבינו שאין מים או צל. אחרי שדחפו ביחד את האוטו שנתקע, חזרו לירושלים והצביעו בקלפי של ״הניסויי״. החגיגה הזו הפכה למסורת בכל יום הולדת של שייקו – הם חזרו לאותה הנקודה שבה נעצרו גלגלי הרכב, והאירוע נהיה קיצוני ומופרך משנה לשנה. ״פסטיישיקו״ נעשה ל״פסטיכולם״ כי זו הייתה החוויה של כולם – חברי הקהילה הירושלמית של אותה סצנה, שארגנה גם את עגלות הפיראטים בפורים, מסורת שכללה גם את ה״אפטר פורים״ במפעל שבו חברי ההיפנוטיק היו חלק מההפקה. שתי מסורות אלו, ה״פסטיכולם״ וה״פיראטים״, שפעלו במקביל באותן השנים, שיקפו את רוח אותה קהילה ירושלמית, שהתאפיינה באנרגיה קיצונית וטוטאלית של חברות ושותפות גורל.

סטארק מסביר שהחבר׳ה האלה הם אנשים שמבינים מה זאת חגיגה, ״משהו לא נורמלי לא הכרתי דבר שדומה לזה״. הוא אומר, ״המסורת של הפסטיכולם לא שונה ממסורות של היווצרות הברנינגן באמריקה – אנשים שיודעים 'טו פארטי' עם הרבה כוח פיזי שיודעים להחזיק עשרות טריפים של אסיד ולשמור את המסיבה באווירה לגמרי מטורפת, פסיכדלית ודפוקה מבלי שזה נהיה מגעיל, אלא מצחיק ויפה״. סטארק מתאר את עצמו בחור ביישן, אך מוצא את האנשים האלה הבליינים המושלמים. איתם ביחד אפשר למתוח גבולות, איתם אפשר לתקלט עד הסוף ולנזול לרחוב ביחד לתוך השום דבר. מסורת פורים הופכת לעניין רציני שבו סטארק מממש את החלומות הפרועים שלו, דברים שראה, הרגיש וחלם עליהם מניו אורלינס – כעת קורים בירושלים.

מקלות בגלגלים

האגדה האורבנית מספרת שבמרץ 2015 נבראה העגלה הראשונה לתהלוכת פורים. עם השנים היא נעשתה לתהלוכת העגלות המסורתית של חבורת הפיראטים הירושלמית. רבים מחברי ההיפנוטיק זוכרים את רגע הופעתו של עמית סטארק בתקלוט בלתי נשכח במגדל דוד לפנות בוקר של החג שם ראו אותו לראשונה. כמו משיח שמביא את הבשורה, הוביל את החבורה לרחובות העיר. בשעה שבע בבוקר, יצאו הצעירים מהמגדל, דחפו עגלת סופר מתפרקת עליה הוצבו רמקול וגנרטור קטן, ודגל פיראטים התנוסס מעליהם, כמסמל את כוונתם לשוט בים הירושלמי ולסחוף אחריהם את העוברים והשבים שנקלעו לסערה.

שנה לאחר מכן מחליטה אותה חבורה לצאת שוב למשט, אבל הפעם לחודשיים של עבודה משותפת מראש. הם בנו ספינת פיראטים גדולה והוציאו אותה בבוקר החג לסיבוב רווי הרפתקאות ומכשולים ברחבי העיר. בסוף המסע תעגון הספינה בחצר המפעל, שם היא נמצאת עד עצם היום הזה. הספינה אמנם נשארה לעגון, אבל התנועה לא נעצרה וכעת חיה מסורת תהלוכת הפיראטים הירושלמית שבה יוצרים ובונים עגלות במפעל כל שנה. משם העגלות יוצאות למשט ברחבי העיר בשושן פורים.

ב־2017, גילי דה קיד שפעל מטעם המפעל, רצה לארגן מסיבה ב״ימקא״ ואחריה אפטר של ההיפנוטיק. שני האירועים במפעל בוטלו כי לא קיבלו אישור. למרות זאת, גילי החליט לפנות לסטארק, ויחד עם אנשים רבים נוספים, הם יצרו מסיבה ״שלא באמת התרחשה״ במפעל. היא החלה בשבע בבוקר, בלי פרסום או מכירת כרטיסים, מתוך מחשבה ש״מי שיבוא – יבוא״. הרעיון לבנות מסיבה חדשה על חורבות קודמתה התאים בדיוק לרוח ההיפנוטית שהתפתחה – זו המאמינה שמסיבה צריכה למות כדי להיוולד מחדש. התפאורה שיצרה מיכל חביון למסיבה שיקפה את תחושת הסחרור. היא עיצבה ויטראז' חלונות, ובאמצעות תאורה מדויקת יצרה דימוי של זריחה שלא נגמרת – מה שתרם לתחושת הבלבול ולחוויה האינסופית הסוחפת ההיפנוטית.

עקרון הלידה מחדש קשור בניסיון של ההיפנוטיק לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הקהל, כפי שסטארק מסביר: יצירת תחושת סחרור שנבנית לא רק דרך המוזיקה והאסתטיקה של המסיבה, אלא גם דרך ההפקה והטכניקה, שבהן דברים עלולים להשתבש במהלך האירוע. זה לא בהכרח מהלך מחושב ומתוכנן מראש, כפי שאפשר לראות את זה היום, אלא תוצאה של מספר גורמים ומהלכים שהתהוו במרוצת השנים במסיבות הללו. התשוקה, האהבה והרצון לייצר דברים מסוימים יכלו, לפי סטארק, להיות ״מקלות בגלגלים״ במהלך המסיבה, ולגרום לקריסתה.
כמו בהיפנוטיק טבע אחד שבו לא חשבו להקים את הצילייה מראש. זה היה בשעות הצהריים, בשיא המסיבה כשכולם דלוקים. הצילייה התחילה לעבור מעל ראשי המבלים ברחבה בעוד ששגיא מטפס על העץ ואחרים עולים על הרמקולים – כל זה השתלב בטבעיות עם האווירה, ולא הרגיש כאקט של טעות. זה הרגיש כמו חלק בלתי נפרד מהאנרגיה של המסיבה. דוגמא נוספת שסטארק מציין היא שאף אחד מחברי ההיפנוטיק הוא לא בדיוק סאונדמן, אבל בפורים אחד כשהייתה בעיה בחיבור בין הכבל לרמקול, קווינט נאלץ להחזיק את הכבל צמוד במשך כמה שעות כדי לא לעצור את המסיבה.
הקשר בין חברי ההיפנוטיק מובנה על חברות ועל קשרים אנושיים ולא על קשרים מקצועיים. הדבר מונע מהם להתארגן בצורה אחראית ומסודרת בזמן ארגון והפקת המסיבה. כך הם פועלים וצורת ההוויה הזאת יוצרת את תחושת הניצחון במסיבה, תחושת ״כנגד כל הסיכויים״. הבליין חווה את הדבר הזה ויוצר אצלו חיבור רגשי כלפי המסיבה. הוא יכול לחוות את הקריסה הלוגיסטית לא ככשל, אלא כהתגברות על מכשול שמוביל להצלחה ולתחושת סיפוק. כל זה קשור לתחושת הטוטאליות של חברי ההיפנוטיק כלפי כל מסיבה – הם לוקחים אותה ברצינות יתרה ומתייחסים אליה כאל המסיבה האחרונה בעולם.

יצאו הצעירים מהמגדל, דחפו עגלת סופר מתפרקת עליה הוצבו רמקול וגנרטור קטן, ודגל פיראטים התנוסס מעליהם, כמסמל את כוונתם לשוט בים הירושלמי ולסחוף אחריהם את העוברים והשבים שנקלעו לסערה

"Ride or die with us" (תרכב או תמות איתנו) אומרים חברי ההיפנוטיק כשהם מתארים את מה שמחבר ביניהם – רצון משותף לגלות עד איפה נמתח הגבול. ביחד הם חיפשו את הקצה במסיבות ה״אפטר פורים״ שלהם במפעל. שם, הזריחה האינסופית של מיכל חביון הכתיבה את הטון להמשך התפאורות חסרות הגבולות של מסיבות האפטר במפעל – מסיבות שהפכו למסורת בין השנים 2017–2023. התפאורות האלו ייזכרו לשנים: גלגל מזל ענק האחראי על גורל המסיבה ומשנה את התאורה והמוזיקה; או השנה בה הרחבה עוצבה כפלאפל בפיתה; או בפעם ההיא כשברק התחפש לפסטה וחילק ערום לגמרי, צמר גפן מתוק מתוך מכונה שהוצבה בתוך מזרקה.

פעילות פורים במפעל צמחה מתוך עשייה משותפת של חברי הקהילה והפכה למסורת של חגיגה ויזואלית יוצאת דופן. אן דייץ׳, ששימשה כמנהלת האמנותית של המפעל, הובילה את החזון האמנותי של אירועי אפטר פורים, וביחד עם עשרות אמנים ואנשי צוות, יצרו חוויות חד-פעמיות אלו. לצד תפקידה במפעל, דייץ׳ חברה קרובה של חברי ההיפנוטיק אותם היא מלווה לאורך השנים בהפקה אמנותית ובפסטיבל האחרון בשיטים שימשה כאחראית על צוות הארט.

דנה טקץ׳, שהייתה חלק מצוות הארט של אפטר פורים במפעל, שימשה כתאורנית במסיבות ההיפנוטיק עד לפני כשלוש שנים. את סטארק הכירה לראשונה בשנת 2017 במסגרת עיצוב חלל לשלושה אירועי קונספט במזקקה: יום הולדת, חתונה ולוויה. טקץ׳ סיפרה שאת תוכנית עיצוב הלוויה שלחה בטעות לפסיכולוגית שלה דאז. המטפלת שחששה שכוונותיה של טקץ׳ אובדניות, פנתה למשטרה, והם פתחו בחיפושים אחריה. לאחר חיפושים ארוכים מצאו אותה השוטרים יושבת בקסטה, שם נאלצה להסביר שמדובר באי־הבנה ותכנון אירוע בלבד. סטארק שהתרשם מעיצוב הלוויה, הציע לה לעצב את חלל המזקקה למסיבה הבאה של ההיפנוטיק. השניים הפכו לזוג (גם מקצועי וגם רומנטי), והיו אחראים יחד על עיצוב החוויה ההיפנוטית של אותן השנים. היא שיחקה בצבעים ובתאורה בחלל, והוא מילא אותו בצלילים.

סטארק מספר על דנה שבפורים 2019 הכינה שמש ענקית עשויה מכרמל. מיקמו אותה מעל הדיג'יי, ואליה כיוונו פנס חם שהמיס אותה לאט – כל כך לאט עד שהיה כמעט בלתי אפשרי להבחין בכך. פרט קטן בתוך מסיבה גדולה. זה היה העניין – להסב את תשומת הלב לחלקים הקטנים ביותר שלא באמת משנים לאף אחד.

זו הייתה הטוטאליות שהגדירה את האנשים שהפיקו את האפטר המסורתי במפעל. המפעל יצר את התנאים וההיפנוטיק יצרו את המסיבה. יחד עם עשרות אנשים נוספים שבנו את העגלות, הפיקו אירועים לגיוס תרומות, עיצבו, קישטו ודחפו את הגלגלים בתשוקה. כל שנה הייתה חזקה יותר, גדולה יותר, מופרכת יותר. הארט (העיצוב) היה הלב של האירוע, והוא חשף את הקשר בין רצונות גדולים לבין כאוס – היה פחות זמן וכסף ממה שדרש הריגוש.

פורים כזה בירושלים שינה חיים ותפיסות מציאות לגבי מה אפשרי ולגבי מה נכון. איך מרחב נראה ומה אפשר לעשות בו. כל מה שצריך זה לדמיין ולפעול. במציאות שמסתחררת ומאבדת שליטה בכל רגע, חשוב להיזכר איך נראה איבוד שליטה מיטיב – כאוס זמני, חולף וחיוני. גישה זו מאפיינת את חברי ההיפנוטיק לא רק בפורים. ביחד הם יוצרים, חיים, פועלים ואוהבים מתוך רצון משותף להתעלות.

פורים כזה בירושלים שינה חיים ותפיסות מציאות לגבי מה אפשרי ולגבי מה נכון. איך מרחב נראה ומה אפשר לעשות בו. כל מה שצריך זה לדמיין ולפעול.
במציאות שמסתחררת ומאבדת שליטה בכל רגע, חשוב להיזכר איך נראה איבוד שליטה מיטיב – כאוס זמני, חולף וחיוני

אמונה שלמה

להיפנוטיק יש את השיטה שלהם לארגן מסיבה. לטענתם היא משהו כמו: ״ננסה ויהיה בסדר״ (החשמל ייפול, אנשים ילכו לאיבוד או שהתאורה תקרוס). שיטה כזו הופכת את הכאוס לאידיאולוגיה מתוך הכרח. ״קווינט הוא בן אדם של קודם עושים ואחר כך שואלים – זה מה שהוא, זה לא ערך״ מספר סטארק. בשיחות עם חברי היפנוטיק, מתברר שעבורם זה לא עוד ליין שדי־ג׳יים ומפיקים מוצאים מקום לנגן בו, אלא מרחב התנסות והפרייה ליצירה שלהם. הם סיפרו לנו איך הכל נלמד דרך תנועה מתמדת, בניסוי וטעייה (כן, טעייה ב־ע׳). החבורה שהיא לחלוטין השלם שגדול מסך חלקיו, מורכבת מאנשים עם רקעים שונים: כאלה שמגיעים מעולמות הטראנס, מתל אביב וטכנו, ממרחבים קווירים, ממוזיקה חדשה, מהתאטרון החזותי או מהפקת קליפים. הם צומחים יחד לכדי יצירה שלמה: ״המסיבה הכי טובה בעולם״ כמו שאומר לנו קווינט, כל פעם מחדש. זיו למשל, שמנגנת היום כמעט בכל מסיבה של ההיפנוטיק (ונישאה לאחרונה לקווינט), סיפרה שבכלל לא אהבה את חיי הלילה ומסיבות. היא הייתה מוזיקאית וסלקטורית של תקליטים. פעם קווינט הזמין אותה לתקלט במסיבה של ההיפנוטיק באלפבית ב־2020 ושם הם הכירו. כך שינתה את גישתה לחיי הלילה, וכך גם זכתה בכובע נוסף – כובע הדי־ג׳יי. היום היא כמעט תמיד מחזיקה במקום מרכזי במסיבות עם סטים מרגשים ועוצמתיים.

סטארק מתעקש שגם הוא לא גדל על הקלאב או על הפקות בתל אביב, אומנם הוא עשה סיבוב בנאות סמדר ובפרדס חנה קנקון. אולי אפשר לייחס את זה לעובדה שהוא לא מחוייב מוזיקלית לז׳אנר ספציפי. אם היה עלינו להגדיר את הסגנון שלו – לא היינו יכולות. סטארק עושה "feel", והוא חופשי לשחק בכל מה שמוזיקה יכולה (ולא יכולה) להיות על הרחבה, גם ברחוב על עגלה. 

״בהיפנוטיק ברגע שמצטרף מישהו, נגיד דנה, אני נותן לה לעשות מה שהיא רוצה ואני לא שואל שאלות. או כמו מיכאל כהן, מעצב הפוסטרים, מההתחלה הסידור היה שהוא עושה מה שהוא רוצה. זה הגרסה שלי לשיתוף פעולה – אני מוצא את החיבור האישי עם הבן אדם, ואם יש חיבור אישי אז לא צריך חזון אמנותי. הרבה יותר מאוחר נהיים שלבים שיש דיון על מה שאנחנו רוצים. עד הפסטיבל אביגיל, נבו ואביב (עשו את הארט בפסטיבל האחרון בשיטים), סמכתי עליהם ולא ידעתי מה הם עושים״ ככה מתאר סטארק את תהליך הגיבוש האסתטי של ההיפנוטיק. חשוב להבהיר אומנם שלא מדובר בהיפי שהתפלק לו ליין מסיבות. בפגישה איתו יושב מולנו אדם רהוט שיודע לדבר על מה שהוא עושה, לנתח את המהלכים של ההיפנוטיק בעשור האחרון, ואף מחזיק בארכיון אישי קטן של המסיבות. קיבלנו תיקיית דרייב ענקית עם תיעודים ממסיבות העבר של ההיפנוטיק, ושמענו סיפורים מפורטים על כל מסיבה. התברר לנו שסטארק יודע איך הוא מעצב את הנרטיב ההיפנוטי.
מהשיחות עם הדי־ג’יים מבינים שבמסיבות של ההיפנוטיק מתגלה צד אחר שלהם. בניגוד להפקות אחרות שמצפות שתספק מוצר כשלהו, ההיפנוטיק מעודדים את הדייגים להיות פשוט הם עצמם – מעריכים, סומכים ונותנים אפשרות לביטוי רדיקלי חסר גבולות, מקבל ומכיל, ובכך הוא משנה את פני השטח. גישה זו משקפת את חזונו של סטארק – אדם שרואה את הפוטנציאל באנשים.

אני מוצא את החיבור האישי עם הבן אדם, ואם יש חיבור אישי אז לא צריך חזון אמנותי

החופש שחשוב לסטארק כל כך ושניתן גם לטקץ׳, מסביר מדוע השפיעו השניים על החברים האחרים עד כדי כך. הוא מסביר גם איך נבנתה האסתטיקה הייחודית והאינטואיטיבית של המסיבות. רוב חברי ההיפנוטיק שראיינו מדברים על כך שסטארק הוא זה שנתן להם דחיפה והאמין בהם. הוא נתן להם מרחב להתנסות וללמוד בתוך ההיפנוטיק: לנגן, לעשות סאונד ותאורה, להיות חלק מקולקטיב ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. התאורנים במסיבות הגיעו חסרי ניסיון והפכו למגדירי האסתטיקה ההיפנוטית. שי לרנר (WD40), די־ג׳יית ותאורנית עבר, והתאורן הנוכחי של ההיפנוטיק יאן בולטוב, מדברים על דנה טקץ׳ כ״אם התאורה״. בפעם הראשונה שבולטוב ולרנר עיצבו תאורה, הייתה בהיפנוטיק טבע מאי 2022. זו הייתה הפעם הראשונה שלרנר זלגה מעמדת הדי־ג׳יי וההפקה לכיוון התאורה, והפעם הראשונה שבולטוב למעשה התעסק בתאורה.
״זו הייתה הרפתקה כי לא ידענו כלום על תאורה. אספנו את כל התאורה מכל הירושלמים: מדנה, לארס, מהזירה והפונדק, ומכונת עשן מפה. לילה שלם למדנו (את התאורה) ואז הגענו יום לפני לשטח, רק אני ויאן עם כל הציוד. הגענו לדקה ה־103, אבל זה היה וואו. מאותו יום התחלתי לעבוד גם עם התאורה וגם ההפקה. יש כיף בלעשות מסיבה ולא לנגן כי זה מלא לחץ.״ לרנר מספרת.

אותה התנסות התפתחה גם לפרנסה ולכיוונים אמנותיים של העוסקים במלאכה. לרנר המתגוררת בברלין כשנתיים, ממשיכה להפיק ולנגן במסיבות בעיר המסיבות, ואף להתפרנס מתאורה – דבר שהתחילה לעשות בהיפנוטיק. התאורן הנוכחי בולטוב, הפך תוך שלוש שנים מאדם שלא נגע בפנס בחייו, לאמן תאורה. בשנה שעברה זכה ב״פרס ריבקינד־בן צור״ בזכות עבודת הגמר שלו בתואר השני בבצלאל ״משלוח מס׳ 273196121229״. את העבודה – מיצב תאורה ולוחות קריסטליים מהפנטים – רכש מוזיאון תל אביב לאומנות, והיא מוצגת בימים אלה (עד חודש יוני) בביתן איל עופר. במקרה של בולטוב, המוזאון הוא לא התחנה הסופית. העבודות שלו מגיעות מהמסיבה, נכנסות לגלריה ואז חומקות בחזרה החוצה לפסטיבל. כך למשל, בפסטיבל שיטים שהתרחש לאחרונה, השתמש יאן בדיוק באותן טכניקות ובאותם לוחות קריסטליים שבהם הוא השתמש בעבודה המוזיאלית שלו. בעזרת לוחות זכוכית שנאטמים ונהיים שקופים לסירוגין, יצר בוטוב מועדון פנימי בליל הפסטיבל, ובבוקר עשה משחקים של הסתרה וגילוי לנוף המדבר; כל הדברים הללו תרמו לחוויית התחבולה האסתטית ההיפנוטית.

Spiritually Superior

תנו לנו לנסות לצייר לכם את התמונה ההיפנוטית: מערכת סאונד לבנה, מכונת עשן דחוסה, זרקור בגווני ורוד, אדום ולפעמים גם סגול. התריסים, החלונות או הוילונות נפתחים עם הזריחה, האור שוטף את הכל ונוצרת הילה. זהו המתכון, ובהצלחה.

יש הפקות אחרות שמנסות לשחזר את הקסם: מביאות את סטארק למסיבה ואת יאן לתאורה, פותחות את החריץ בדיוק מחושב, כמעט מכני – כאילו מבינות מה ראו, מנסות להפיח בו חיים מחדש.

אבל ההיפנוט ההיפנוטי לא נולד מתזמון. הוא נוצר מהרגע, ומי שיודע – מרגיש.

ככזה, הוא מופיע רק על סך כל חלקיו: עשן אינסופי שמסחרר ולבסוף חושף את חברי ההיפנוטיק ״יושבים״ על הדי־ג'יי, מביטים בו כאילו סוד חייהם נמצא בידיו. בכל טרק שהוא מנגן, כמו בטיפול עומק טוב – הערפל מתפזר, והאמת מתגלה. ברחבה האחריות ברורה: להמשיך בכל הכוח. לא לעצור ולא להיכנע לשעה, לחוקים, למציאות או לפקקים.
ההיפנוטיק שואף להגיע למצב של אפטר תודעתי. ישנה תחושה, שהשאיפה היא להיות בפוסט (באחרי), כבר בתוך ההתרחשות עצמה במהלך המסיבה.
מה יש ״באחרי״ הזה? מהו ״האחרי״ הזה? זה כמו הרגע שבו חשבת שנגמרה לך חפיסת השוקולד ופתאום גילית את הקובייה האחרונה וזכית לעוד רגע של חסד וטוב. זה הרגע שבו הופתעת, הרווחת, זכית וניצחת. חשבת שהריגוש נגמר, ופתאום הוא מתחיל שוב מהתחלה.

האפטר הופך להיות המסיבה עצמה – סט של סטארק, קווינט או תאי רונה, שמתחיל בחמש או בשש בבוקר ונמשך עד לבוקר הבא: עד ללא נודע.

תאי רונה שלא הוזכר עד כה, אך רוחו נוכחת ומרחפת מעל הכתבה, ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב ההיפנוטי בתור שמאן החבורה. הוא הגדיר את החוויה כמשהו פלואידי ופסיכדלי, כאילו נלקח מארץ רחוקה. עם עלות השחר, הוא מכשף את הרחבה בצלילים שמימיים. 

סביב רונה נוצרה מסורת אלטרנטיבית וחופשית של סגירת מסיבה, המביאה את הקרוס־ז'אנר – מוזיקה עוצמתית שנועדה לשלב הבלבולים של הסוף, שהם לא בהכרח ריקודים.
סטארק וקווינט, עד הנצח, נהיו לסימן היכר היפנוטי. עם שורשים שמגיעים מימי ״הקסטה״, ״המחסן״, אולי אפילו מימי ניו אורלינס. מתוך הניגון המשותף סטארק מוצא את הטעם לחיים מחדש. הוא יודע שזה נשמע מלא פאתוס, אך מתעקש לומר שזה בדיוק מה שקורה שם – המסיבה מצילה את עצמה (אחרי שקורסת) ואת כל המשתתפים בה. זיו מציינת כי האסקפיזם הטהור הזה מצליח לחבר אותך בחזרה לחיים שלך. תחילה, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, העשן עוטף את הכל, אתה נאבד או מסתנוור – נשלח. אבל בסופו של דבר, אתה חוזר וניצל.

האסקפיזם הטהור הזה מצליח לחבר אותך בחזרה לחיים שלך. תחילה, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, העשן עוטף את הכל, אתה נאבד או מסתנוור – נשלח. אבל בסופו של דבר, אתה חוזר וניצל

חוזרים הביתה

כבר נאמר שלפי ההיפנוטיק כל מסיבה צריכה למות כדי להיוולד מחדש. בשביעי באוקטובר נכחנו שלושת כותבי הכתבה במסיבה של ההיפנוטיק בסטודיו קטנטן באזור התעשייה בתלפיות.
כשהטקס ההיפנוטי של הבוקר התחיל, בשאר הארץ כבר התחוללה סערה. אך ההפתעה הגיעה אל מסיבה זו רק סביב שמונה וחצי בבוקר. קווינט הנמיך את הווליום ואמר: ״אני לא יודע אם זה מעניין מישהו, אבל יש יירוטים בשמיים״, ומיד החזיר את הווליום. לאחר מכן הוא נכבה סופית. במשך כחצי שעה עמדנו שם מבולבלים. חלק המשיכו לרקוד, אחרים חיפשו תשובות בשמיים מלאי שובלי עשן שהתבלבל עם עשן המכונה. 

מאז שביעי באוקטובר (נכון להיום, ינואר 2025), ניגנו החברים באירועים שונים בירושלים, אך לא התקיימה הפקה היפנוטית ירושלמית מלאה. לעומת זאת, תל אביב זכתה במספר הפקות היפנוטיות שונות: ב״מרץ 2״, מסיבת רחוב, ב״תדר״, וב״סטודיו 108״. השינוי הזה התאים למצב – רוב החברים עברו לתל אביב (יאן עוד בירושלים, אבל מחפש דירה בתל אביב מי ששומע שיגיד לו). מצידם, הם לא רואים במעבר זה את סוף הסיפור עם ירושלים, ומדגישים שלא תכננו לפסוח עליה בשנה וחצי האחרונות.

סטארק מזכיר לנו שהרומן של ההיפנוטיק עם תל אביב התחיל הרבה לפני המלחמה (מי שעזבו את ירושלים, עשו זאת לפני אוקטובר 2023): ״מערכת היחסים עם תל אביב מתחילה לפני הקורונה. ב־2019 תל אביב מגלה אותנו. קווינט ואני מתחברים עם ׳קוקשוק׳ מנגנים ב'אלפבית' ועושים אפטרים ב׳פאי׳״. קווינט מוסיף: ״התנועה מחוץ לירושלים הגיעה עם כל מיני גורמים. תנועה של מעבר הקהל לתל אביב הפכה את העניין לעשות מסיבות בתל אביב ליותר הגיונית. עם התנועה הזאת, זה הרגיש פחות טבעי לעשות מסיבות בירושלים לאנשים שהם לא 'אנחנו׳״. האשרור הזה מזכיר לנו שאין חדש תחת השמש – מה שטוב בירושלים, חייב לצאת ולתפוס תאוצה בתל אביב. וההיפנוטיק לא מסתפקים רק בתל אביב. בדצמבר האחרון קיימו ההיפנוטיק פסטיבל עם שיא של חוגגים – כ600 איש. הפסטיבל התקיים בשיטים הידוע בכינויו ״אשרם במדבר״, מקום מוסדר וחוקי שהרשויות מכירות בו.

עבור כותבי הכתבה המסיבה בשביעי באוקטובר סימנה טקס מעבר או נקודת ציון במסע הזה של ההיפנוטיק. גם לדעתנו וגם להבנת החברים שראיינו, ירושלים היא האבן השואבת להצלחת ההיפנוטיק, היא פארק שעשועים לניסיוניות. חברי ההיפנוטיק תמימי דעים על כך שהקלישאה עובדת בירושלים: אפשר ליצור משהו יש מאין ולעשות הרבה שטויות, ליהנות ולעשות כיף קולקטיבי. במסיבות הירושלמיות יש מידה של קהילתיות, הפרצופים מוכרים. יש בה כדור אנרגיה כשזה נוגע להפקות תרבות. ירושלים היא עיר שבה השיח קפיטליסטי פחות, ויש בה פחות דגש על מספר המשתתפים או על כמות הבירות שנמכרות, ויותר דגש על מרחב משותף ויצירה ניסיונית.
הסנטימנט שהם מבטאים כאן לא שייך רק לעשור הקודם, אלא למשהו שעוד חי וקיים במרחב הירושלמי. היפנוטיק לא ברחו והשאירו אבק – להפך, כבר אפשר לראות את ההשפעה שלהם על המסיבות החדשות שצצות בעיר מבחינת האסתטיקה הויזואלית והמוזיקלית.

גם אחרי עשור ההיפנוטיק ממשיכים להתפתח. קיבלנו רמזים שבירושלים המסיבה עוד לא נגמרה. בפורים הקרוב צפויה חזרה של ההיפנוטיק לבירה. כמיטב המסורת, מיקום המסיבה עדיין לא ידוע נכון לכתיבת שורות אלו. אנחנו מאמינים שגם עם פרסום הכתבה, החיפושים יימשכו. אבל כפי שאנחנו מכירים את ההיפנוטיק, בינתיים, נעשה את חלקנו ונתחיל להפיץ את השמועה – נתראה ברחבה!

בכתבה זו השתתפו:
עמית סטארק
ערן קווינט
שי רהט
דנה טקץ׳
זיו בראשי
אן דייץ׳
יאיר שיוביץ
שי לרנר
יאן בולוטוב
מיכאל כהן