למה ה״טינדר״ בירושלים פשוט לא קורה?
ארבע אימהות, שלושה אבות, מינוס שתי מעלות, קו 19, 24/6, 4 נ״ז בחירה, 51 קילומטרים. כירושלמית התרגלתי להרבה מספרים, ו־51 קילומטרים הוא אחד הבולטים – המרחק המפריד בין ירושלים לתל אביב. 51 קילומטרים שמפרידים בין קיץ לחורף, בין ים להר ובין סטוצים בזמינות של טייק אוויי לדפדוף מייאש שעדיף לוותר עליו מראש. אם עד לרגע קריאת שורות אלה לא הכרתם את המספר המדויק, מזל טוב, נראה שעוד לא השתמשתם ב"טינדר" בירושלים.
תפוסות? נשואים? בעלי טלפון כשר? נסביר לכם איך ״טינדר״ עובד: בפרופיל של כל משתמש מצוין המרחק שלו ממך. רוב המשתמשים מגדירים את העיר שהם גרים בה, ואולי טיפה מגדילים את הרדיוס. אבל כשהאופציות נגמרות, האפליקציה מציעה אנשים בערים רחוקות יותר. כן, הם לרוב בתל אביב, ובירושלים לא נדרש הרבה דפדוף כדי להגיע לשם.
בגדול ״טינדר״ אמורה להיות האופציה הקלילה ביותר מבין אפליקציות ההיכרויות. למעט "גריינדר" כמובן, האפליקציה של אחינו הגייז, שאני מציעה ל"וולט" העולמית ללמוד מהם איך מבצעים משלוחים בפחות מרבע שעה, המשלוח מגיע רותח ולא נדרש להחליף אף מילה. מלבדן קיימות גם "באמבל", "אוקיי קיופיד", ולאחרונה גם "הינג׳", אבל בעולם הרווקים יש סאבטקסט די מוסכם – אלה אפליקציות שהשימוש בהן מסמן רצון להיכרות מעמיקה יותר וחיפוש אקטיבי של זוגיות. ה"טינדר" הוא המרחב האפור, זה המאפשר גם היכרויות קצרות וסטוצים זריזים – משהו מחייב פחות. לכן, כשה״טינדר״ מגיע מהר כל כך לאופציות התל־אביביות במאגר שלו, זה מעלה את השאלה: "איפה הירושלמים?"
המתכון לעיר שיש בה סצנת ״טינדר״ מוצלחת הוא פשוט יחסית – צריך אנשים (לרוב) צעירים, רווקים או בזוגיות לא מונוגמית, שמחפשים דברים קלילים יחסית או שהם פתוחים לכל האופציות. אנשים שמרגישים שהם לא ימצאו את זה בסביבה המיידית שלהם, ולכן צריכים פלטפורמה שמאפשרת להם להכיר אנשים חדשים.
אם אקריא את הפסקה הזאת לחברה תל־אביבית, סביר להניח שהיא תגיד שזו לא תעלומה כזו מורכבת – פשוט אין צעירים בירושלים, ואם יש, הם בטח בזוגיות, ואם הם לא בזוגיות, אז הם בטח שמרנים, ואם לא שמרנים, אז הם חברים ב"לה פמילייה" ומבלים את הלילות שלהם בזריקת שומים בגן העצמאות. אבל מי שגר כאן יודע אחרת. הקהילה החילונית אולי קטנה יותר, אבל לגמרי קיימת, ממש מתוקה, ויש לה הרבה מה להציע. לא כל האנשים כאן בזוגיות, והרבה מהם משתייכים למוסדות האומנות בעיר, דבר שיכול להעיד גם על פתיחוּת, חיפוש והתנסות. אז למה סצנת ה"טינדר" פשוט לא קורית?
כשיצאתי לדרך במחקר הזה הבנתי משהו משמעותי – כולם מרגישים שהבעיה היא רק אצלם. אולי רק להם אין מאצ׳ים, אולי כולם ממש מצליחים באפליקציות ורק הם לא בלופּ. מעין בושה כזו שאנחנו מכירים מהשיח על יחסים וסקס. אבל מהרגע שהעליתי בסביבתי את הרעיון לטור, הסיפורים לא הפסיקו להגיע. גברים, נשים, לסביות, ביסים וגייז, כולם מרגישים שמשהו לא קורה בעיר הזאת, וכולם חושבים שזה רק אצלם.
״יש אצלנו בדיחה שבירושלים יש שלוש לסביות – אחת משוגעת, השנייה היא האקסית שלך, והשלישית היא את״, אומרת חברה שנמצאת באפליקציות און אנד אוף כבר כמה שנים. אפשר לומר שזה לא מפתיע: אם פשוט אין המון לסביות בירושלים, הגיוני שהיא תרגיש את המחסור באופציות. ובכל זאת – התחושה הזאת חזקה מאוד אצל כל אחד מהאנשים שדיברתי איתם בזמן כתיבת הטור.
זה כמו הרגע הזה במעליות של הרכבת, כשעומדים חנוקים בתוך בית שחי של תייר אמריקאי, ונכנסת בך מאחור עגלת תאומים שתלויים עליה שלושה פעוטות נוספים, ואת אומרת לעצמך ״לא נורא, העיקר שהצלחתי לתפוס את המעלית הזאת״. אבל אז מגיעים עוד שלושה ערסים עם ספק אופניים חשמליים ספק אַרְט מהסט של רובוטריקים, חוסמים את הכניסה למעלית, כולם מצטופפים, ואת כבר חנוקה, וחושבת לעצמך ״איך זה קורה בכל פאקינג פעם״. ואז נופלת עלייך ההבנה שירושלים היא העיר הכי גדולה בישראל (כמעט פי שניים מהבאה אחריה – תל אביב), ויש בה רק תחנת רכבת אחת לליטרלי מיליון איש.
מרוב שירושלים היא עיר עם בעיות דימוי עצמי נמוך, תמיד נוצרת תחושה שהיא קטנה ומושבית. יש מלא דירות בפייסבוק שכותבים עליהן ש״שומעים ציוץ ציפורים״, ואת כבר מכירה את כל מי שהגיוני שתכירי, ותיתקלי בכולם בכל בר שתשבי בו. ״עיר של מיליון אנשים״ תופסת אותי בהפתעה כל פעם מחדש.
בסוף, ירושלים היא מקבץ של מלא קהילות קטנות, מאוד מובחנות ודי מופרדות. ואם נחזור לענייננו, כשמדברים על האנשים שרלוונטי שישתתפו ב"טינדר", אנחנו מדברים בעיקר על חילונים שגרים לרוב במרכז העיר ורבים מהם סטודנטים. קצת מספרים: באוניברסיטה העברית יש כ־10,000 סטודנטים לתואר ראשון. בבצלאל יש כ־2,500. בסם שפיגל, בתיאטרון החזותי ובמוסררה יש ביחד אולי עוד 300. וכמובן שיש עוד מכללות אקדמיות בעיר (לא שכחנו אתכם), אבל הבנתם את סדר הגודל – בסוף נותר מעין יישוב קטנטן.
אגב, אם נסתכל שוב על ה״גריינדר״ נראה תמונת מראה של אפליקציה שכן מצליחה בעיר*, בניגוד לאינטואיציה הראשונית. ירושלים אומנם שמרנית יותר, אבל ה"גריינדר" הוא ממשק שמאפשר הרבה יותר דיסקרטיות מ"טינדר" או משאר האפליקציות. מהסיבה הזאת, מתאפשר גם לאוכלוסיות שלא היינו חושבים שישתתפו במשחק הזה להיות חלק אינטגרלי ממנו – אנשים בארון, כולל דתיים, חרדים ופלסטינים. מי היה מאמין שדווקא מהכיוון הזה יצליח להיווצר קשר בין הקבוצות הנפרדות בעיר. אולי ה״גריינדר״ יביא את השלום.
* הומואים, אל תבואו עליי, ברור ש״מצליחה״ זה מושג יחסי ושה״גריינדר״ בתל אביב זו חוויה אחרת. אני משווה כאן בין ה״גריינדר״ לבין ה״טינדר״ בירושלים, ושם אין ספק שאתם מנצחים.
בלי קשר לירושלים, ואפילו בלי קשר לישראל, יש מגמה שאומרת שאפליקציות ההיכרויות מתחילות לאבד את המומנטום שלהן. יש כאלה שמאשימים את הממשק, יש כאלה שמאשימים את התכונות המסתגרות של הדור הזה, ויש כאלה שפשוט אומרים שזה רק היה עניין של זמן – אם חושבים על ״טינדר״ בתור עסק, נדמה שהוא מועד לכישלון. הנחת היסוד כמעט לא הגיונית – מי שמצליח לו, סביר שימצא באיזשהו שלב זוגיות, ויֵצא מהאפליקציות. מי שלא מצליח לו, ירגיש אכזבה, וגם יֵצא מהאפליקציות. אז איך ייתכן שהן ממשיכות להתקיים?
בגדול, העיקרון הוא התחלופה. כדי שיישאר קהל משמעותי באפליקציה, צריך שמספיק אנשים חדשים ייכנסו במקום אלו שיצאו – כלכלה פשוטה. אבל ירושלים החילונית היא ״מיני עיר״, ומרגיש שהתחלופה בה לא גבוהה במקרה הטוב, ובמגמת הגירה שלילית במקרה הרע. כל החברים שדיברתי איתם מרגישים שבכל הזמן שהם גרים פה (ארבע שנים פחות או יותר) יש להם תחושה שרואים באפליקציות את אותם. אנשים. כל. הזמן.
עם חלקם כבר שכבת, את חלקם כבר סיננת, ועם השאר – חברות שלך כבר שכבו, סיננו, או שסיפרו עליהם סיפור אימה על למה כדאי להתרחק בַּמיידי.
״אם יש כאן מישהו ששווה לי להכיר, אני כנראה כבר מכירה אותו, ואם עדיין לא, אז מתישהו אכיר אותו דרך חברים. אין סיבה להיות ב"טינדר", אם מלכתחילה הגברים שאני מחפשת נמצאים בסביבה המיידית שלי״, סיפרה חברה אחרת בשיחת טלפון על רמקול שישבה ליד בן הזוג שלה. ״אני מציע למי שמחפשת חוויות פשוט לצאת לברים בעיר״, הוא מוסיף. והם צודקים, אין סיבה להירשם לאפליקציה אם אחת ההבטחות הגדולות שלה, לאפשר חיבור לאנשים חדשים, לא מתממשת כאן. הקהילה פה קטנה וכולם די מכירים את כולם. למשל אחד הדברים שמדברים עליהם, הוא שאין בירושלים שלנו מספיק מקומות לצאת אליהם לדייטים שאת לא צריכה לעשות בהם סבב כיפים בסגנון ששטוס עם כל מי שאי פעם נתקלת בו בעיר, כולל כל מי ששכבת איתו.
ועדיין, ב״טינדר״ יש משהו מאוד קל – את כבר יודעת מי רווק או רוצה מפגש, את כבר יודעת אם הוא אהב את הפרופיל שלך והגישוש נחסך ממך. גם אם בסוף המאצ׳ המוצלח זה מאצ׳ שהיית יכולה לעשות במציאות הפיזית, לפעמים זה מורכב ומייגע. לגשת פיזית, לשאול דרך חברים, לעשות פולואו באינסטגרם, לייק לסטורי ולייק חזרה, זה ריקוד וַלס שעשוי להיות מתיש. ב"טינדר" כל השלב הזה מתקצר מאוד. אבל שוב, רק אם יש שם אופציות רלוונטיות.
ואולי זה הרגע לדיסקלוז׳ר קטן. אתם יושבים?
מתהלכים בינינו אנשים שחוו מפגשים מוצלחים ב"טינדר" בירושלים. כן, כן. יש כאלה שאפילו היו בזוגיות משמעותית בעזרתו. אפילו כותבת הטור הזה. אם בין קוראי שורות אלה, יש אנשים שיצאתי איתם והופתעו מכל מה שכתבתי עד עכשיו, אל תדאגו, רובכם הייתם חמודים ועדיין נחשבים אצלי להצלחה. אבל בואו נגיד שהייתם בגדר הפתעה נעימה והסווייפּ הרלוונטי היחיד מבין רבים.
אולי יש בירושלים שלנו – המיני ירושלים שאנחנו חווים, הבועה הקטנה, זו שתכלס אין צורך שאגדיר אותה כי כולנו יודעים למה אני מתכוונת – פער מהותי שלא מאפשר סצנת "טינדר" מוצלחת. עד כמה שבא לי להילחם בכל סטיגמה שמאמינים בה אנשים שלא חיים בירושלים, נראה שחלק מהדברים מבוססים. בסוף זה נכון שמשהו בעיר הזאת שמרני, אינטלקטואלי וחורפי יותר, ופחות פתוח וחם בחלק גדול של השנה. ועדיין, זה שה"טינדר" כאן צולע לא אומר שבירושלים אין סקס (יש שיחלקו עליי, אבל זה לטור אחר). אנחנו פשוט מגיעים אליו אחרת. נראה שה"טינדר" מוצלח בעיקר בערים שצריכות אותו. אולי ביישוב הקטן שלנו יש פחות אנשים, ולכן יש פחות אופציות, אבל אני רוצה להאמין שהאיכות כאן עולה על הכמות, ובסוף עדיף רומן אחד מתוק שמתחיל בבירה ב"ברוך", על חמישה דרינקים מעפנים עם דושים מקצועיים בדשא של פארק המסילה.
ואם מעוניינות בסוג השני – תמיד יש את תל אביב, והיא בסך הכול במרחק 51 קילומטרים.