שלושה סיפורים קצרים: עבדתי ב"פילבוקס", משמרות לילה. באותם ימים המקום היה פתוח 24/7 בגרסה הירושלמית. כלומר בלי שבת. עזה הייתה פחות או יותר אותה עזה. סטודנטים יאפים, זיגמונד, אנחנו חמש עשרה שנה אחורה, קצת פחות דתיים. באחד הלילות הגיע בחור שהיה בא לפעמים. אני חושב שהוא למד להיות מעצב גרפי. אולי מוזיקאי. הוא היה עצבני. לקח בירה, קנה סיגריה אחת, הדליק אותה וסיפר: הוא היה בחדר שלו, שיחק במחשב, ואחד השותפים נכנס והזמין אותו לסלון. כמה חברים מהאוניברסיטה העברית הגיעו לבקר. המוזיקאי שלנו ניסה להתחמק, אף פעם לא היה לו נוח עם כל האנשים האלה מפכ"ם. לא ידע איך לדבר איתם. אבל השותף התעקש איתו. "מה אתה, זומבי?" שאל אותו. "יושב פה ומשחק במחשב. בוא תצטרף לחיים!" אז הוא קם והצטרף אליהם לחיים. הוא ישב בסלון וענה לשאלות הנימוסיות שלהם וחייך בכל המקומות הנכונים, ובאיזה רגע כשמישהו סיפר בדיחה תפלה במיוחד, וכולם צחקו מכל הלב הוא שאל אם מישהו צריך משהו מהמכולת וברח משם. והוא ישב מול הבחור הזה, זועם ומתפתל בתוך עורו, וענה לו, לשותף: "אני הזומבי? אתם הזומבים. יושבים ומדברים על כלום. אני יותר חי מול מחשב מאשר בשיחה איתכם". הוא לא הסביר למה היה לו קשה כל כך להיות איתם בחדר. הוא לא הסביר למה הניסיון הפשוט הזה להיות אנושי וחברותי פגע בו בכל כך הרבה רמות, למה הוא יצא מהמפגש הזה כל כך כעוס. ובכל זאת, הזדהתי איתו.