״ספר שִכחה וגאולה״

״ספר שכחה וגאולה״ שפורסם ב־2024 בהוצאת בלימה, הוא חיזיון שירי, תיאולוגי ואפוקליפטי ״לבמה בלתי אפשרית״. הספר מציע פרשנות רדיקלית של הכאן ועכשיו, ובעזרת שיח על נבואה, חורבן, גאולה ושכחה, הוא שופך אור על העתיד ועל הדיירים שעוד ישתכנו בעולמנו. אי אפשר להישאר אדישים לאחר קריאת הספר, ובעיקר לאחר המפגש עם רות פוירשטיין מחברת החיזיון. בראיון פגשתי בסוגיות מרתקות בדבר הנבואה המודרנית – סוגיות המקשרות את השיח הנבואי לספרות, ליצירה ולחלום.

רות, איני רואה דרך מעניינת מזו לתחילת התכתבותנו על ״ספר שכחה וגאולה״, ולכן קבלי את התנצלותי מראש. אשאל זאת בפשטות: האם את נביאה?

האם אני נביאה? שאלה טובה (ומבהילה) שאני תמיד מקווה שתיוותר בשוליים הלא מפורשים והנוחים להדחקה, כדי שאוכל ללכת בין הטיפות בלי להגיד 'כן' או 'לא' בצורה מפורשת.

אבל משום שכבר שאלת, אין מנוס מלעשות את הדרך הארוכה ולשאול – מהי בכלל נבואה? ראשית כול, אני יכולה לומר בפשטות שאני מאמינה בכל מאודי בנבואה. והאם העולם איננו רווי בקולות העבר והעתיד? בקולו של מה שטרם נשלם ובקולו של מה שעודנו מתהווה? האם דבר האלוהים איננו נשמע לנו דרך קול צער הבריאה והיצורים, או ביופי הלא נתפס של זרם החיים? יסודה של הנבואה טמון בכך שאנו רואים את העולם ברבדים שונים. הינה – אני מביטה בעלים, בצורתם ובאור העדין שנופל על פניהם; והינה – מן הראייה הזו צומחת ראייה נוספת בליבי. החיים שאני צופה בהם כמו מכפילים את עצמם לתוכי ולפתע, אני מתמלאת בצער שמתפשט בי כמו ענן; החלל משנה את כבידתו, הזמן מעמיק והולך; והינה – אני רואה בעלה את סופו האפשרי של עולם שאני אוהבת. אני רואה חזיון כאב של עולם מאפיר, מתפרק והולך; אני רואה יצורים שנולדו בעולם צעיר שלא הכרתי; אני רואה ערים שעוד אינני מזהה, ואת פניו הגדולות של סבי. דרך המבט העמוק, הרווי והאוהב החיים מכפילים את עצמם בתוכנו, ובהכפלה הזו הם מדַבְּבים בשפת נפשנו את דבר העולם ואת דבר האלוהים. זוהי, להבנתי, יסודה וראשיתה של הראייה הנבואית. אך עד להיכן היא עשויה להרחיק לכת? והאם תוכל להגיע עד לכדי נבואה? כאן, נדמה לי שיש צורך בפעולה משותפת של כוחות שונים ומשלימים. דרוש מן הצד האחד דבר מה דחוף, משתוקק והומה בחומרו של עולם – דבר מה שיקרא, שיעיק, שיכביד את מראות העולם ויגדישם במראות. ומן הצד השני דרוש אדם שגבולותיו אינם מוגדרים דיים; אדם שחש בדברים שמחוצה לו – בסבל וביופי העולם – כאילו נגעו בבשרו שלו. ובמילים אחרות – דרוש אלוהים שיקרא, ואדם שיאזין ויענה. כאשר יש דבר מה שמוכרח לבוא לידי ביטוי, ויש מי שמבטאו – ישנה נבואה.

אבל כמובן שהתשובה הזו איננה מספקת, כי הגדרה שכזו לנבואה איננה רחוקה כל כך מהגדרה לכוח האמנותי, האינטלקטואלי או המוסרי בכלל, שבצורות מסוימות אכן יש בהם מן הכוח הנבואי. אבל 'מן הנבואי' איננו ממש 'נבואה', נכון? ואתה, כזכור, שאלת אותי בצורה פשוטה האם אני נביאה. והרי במסורת היהודית הנביא איננו רק חוזה אמנותי ואינטלקטואלי, הוא גם מי שמשמש נציגות של האל בעולם. אם אני יכולה לענות 'כן' פשוט ונינוח לפי ההגדרה הקודמת שנתתי לנבואה, מפני ההגדרה השנייה (העברית) אני בורחת (גם בספר) כמו יונה למעי הלוויתן. בדרך ההגדרה הזו אם אלוהים קורא – אני אוטמת אוזניים.

חלקים מהספר כתבתי באוזניים ובעיניים פקוחות לרווחה לחזיונות העולם שנגלו לי, וחלקים אחרים כתבתי באטימת האוזניים – כך שדברי האלוהים יפסחו מעל לאוזניי, וידלגו מעליי בסתימות אל הספר. הספר נכתב בנבואה, ומשמיע דרך שפת נפשי חזיונות שאצורים כעת בעולם; אך הספר גם דורש לו קוראים נביאים שישמעו את המילים הסתומות שלא יכולתי לשמוע בעצמי.

לפרקים תפסתי נבואות לאו דווקא כמציגות את העדיין־לא הגלום במרחבי הפוטנציאל העתידי, אלא כנוטלות את ההווה מהווייתו; מציגות את הכבר־לא שנלקח מרגע העכשיו. כשקשקשנו תחת צל פינת אור קטנה בבית הקפה של סוניה, שיתפת אותי באמירת אגב שלנשמה אין זמן. כעת אני תוהה מהו המקום שתופסת הנבואה בזמננו הנוכחי. אלן גינסברג ב״נהמה״ מכנה את המשוררים, הנרקומנים, החולים ואת הג'אז – נביאים. לאור זאת, אציב מראה למילותייך ואשאל: מי הם אותם ״קוראים נביאים שישמעו את המילים הסתומות שלא יכולתי לשמוע בעצמי״?

אני מסכימה עם תפיסת הנבואה הזו מאוד. נדמה לי שגם החיזיון שמגלה את הפוטנציאל העתידי נובט קודם כל מהרגע הנבואי. הוא פוער סדק בממשות ומגלה זמן-הווה שפועל לפי מכניקה אחרת – זרה, זוהרת וחשוכה. כאשר לפתע המציאות כמו נתלשת מעצמה ומגלה פנים כמוסות; כאשר חשים באוויר הכבד בהבל הפה של השיר האלוהי שחורז את הדברים דרך הווייתם האחרת.

ובמובן הזה אין נביאים טבעיים ומתבקשים מאלו של גינסברג. מי שמצויים בצדו האחר של המסך – מחוץ לסדרים שמארגנים את העולם בצורה הפונקציונלית או החברתית. להם זמינה יותר מכל נקודת המבט האחרת. חולי הרוח והגוף, ומי שנדחקו מחוץ לתחומים החברתיים, אינם זקוקים לדבר מה שיקרע מעליהם את מסך העולם החתום – הם עצמם הקרע שחושף את הצד התהומי והמפעפע של הממשות. אך כאן, נפרד מהם המשורר שאינו רק מי שמגלם את הקרע הנבואי, אלא מי שיוצר ממי-התהום הכאוטיים שנגלים לו את השפה בצורתה הגבוהה ביותר. לשון השירה (כשהיא במיטבה) ניזונה מכוחות התוהו הללו ובונה מהם סדרי דעת חדשים. במובן הזה יש בעמדה שלי משהו קלאסיציסטי. אני חושבת שכעת נחוצה לנו לא רק פריעת הסדרים (החיונית); נחוץ לנו לא רק המגע הקמאי בממשות שהפשטנו במאה וחצי האחרונות מכיסויי המבנה החברתי; אלא נחוצה לנו בנייה מחודשת מכוחות התוהו. כך, גם בספרי, כוחות ההרס, התהום או האין פעילים ומוחשיים מאוד, אך הם אינם התחנה האחרונה, אלא שלב בדרך לבריאה חדשה.

וכאן אני מגיעה לשאלתך על הקוראים הנביאים העכשוויים. כעת, משעה שהעולם הוצף בדי והותר כוחות תוהו, אנו זקוקים לא רק למי שיציפו את מי התהום, אלא גם לבונים שייסדו מתוכו חיזיון וחזון. רבות דובר על האופן שבו השירה מקדימה את זמן התופעות ומאפשרת דמיון שמנביע תיאוריות חדשות, סדר חברתי ומדע חדש. ולכך אני מקווה: לנביאים שיהיו שליחים מממשיים בעולם. למי שיוכלו להמיר את השירה – את הדיבור הספק אנושי ספק אלוהי – לסדרי עולם חדשים.

במערכה השלישית: ׳גאולה׳ (חלק ראשון, תמונה ראשונה) נראה שבראת היפוך נוסף בצורה ובתוכן, והצגת את חזיונותיה של הבמה. באחד היא כציפור כחולה, ״עפה כה וכה – מנסה למצוא את בניה-אפרוחיה הרכים״. בשלב כלשהו שליחים פונים אליה ומוסרים "שלא היו לה מעולם האפרוחים".

מי היא אם כך אותה במה, החולמת עצמה כציפור במסע לא מסע אינסופי אחר זיכרון ״בניה-אפרוחיה״? אפרוחיה, שייתכן ולא היו קיימים מעולם מחוץ לזיכרונה?

אתה נוגע כאן בסוד שבאמת אי אפשר לגלות. כוונתי היא שמשעה שאני מגלה את התשובה לכך, הסוד בעצם רק הולך ומעמיק.

המערכה השנייה מסתיימת במעין גאולה פרטית של הדמות הראשית במחזה ״הרוּת״. בשתי המערכות הראשונות היא עברה את מסע הגאולה שלה כדי לעלות ממעמקי תהום השכחה בסופו. כשסיימתי לכתוב את הגאולה הזו ציפיתי לעבור מיד לתיאור העולם הנגאל, אלא שלהפתעתי גיליתי שאני ניצבת בפני תהום נוספת. התברר לי שסופו של המסע הראשון איננו אלא תחילתו של מסע נוסף; שכמו הסרתי שכבת תודעה אחת, אישית, שהייתה ראשיתה של שכבה אחרת: זו של תודעת ״הבמה״. אך התודעות הללו אינן ממש נפרדות, וכמו כיס או גרב הן מגלות את צדן השני בהיפוך. כך גיליתי, שאנו צדו הנגלה של העולם שתפור לאחורינו, ושלא יכולה להיות גאולה פרטית שלא כוללת יחד איתה את גאולת העולם כולו. הבמה – העולם שאנו רואים בו רק חלל ריק להופעתינו – אחוזה בנו, ואנו אחוזים בה. אנו מגלים שאנו חולמים את חייה וזכרונותיה, ושהיא חולמת את חיינו. איני יודעת מה מבין התרחישים השונים מפתיע יותר: לקום בבוקר מחלום שאיננו שלך, או לחוש ברגע בהיר אחד כי חייך הם החלום דרכו העולם מחפש את תיקונו. לחוש כי הבמה מפשפשת בחייך ובזכרונותיך, (כמו היו שלה) ומציגה אותם בעולם כדי למצוא בהם תיקון לזיכרון חיים אחרים.

אנו גופה של הבמה, גילוייה של הבמה הם חיינו – חיים בני מיליוני פנים וזיכרונות. וכך, כאשר הייתה אם שאיבדה את בניה, ציפור כחולה נטולת-בנים מתעוררת בצדו השני של הזמן מכאב זיכרונם.

שאלתי האחרונה היא שאלת העתיד. כיצד את, בהיותך יוצרת, רואה את עתידך בירושלים? על מה את עובדת כעת לאחר פרסום ״ספר שכחה וגאולה״? ולקינוח: ״ומה ענין במה־בלתי־אפשרית״? האם את רואה עצמך מעלה את המחזה על במה יום אחד?

בעבר דמיינתי את העתיד שלי כיוצרת במקומות שונים בעולם. ראיתי את עצמי בהודו או באיזו בירה אירופית. אם הייתי עושה זאת, היצירה שלי הייתה אוניברסלית הרבה יותר. אלא שלפני כמה שנים, ברגע מכריע, הבנתי שיש רבים שיכולים לכתוב, ושאכן כותבים לנפש האוניברסלית, אבל מעטים שיכולים ומוכנים לכתוב פרק נוסף לשפת הקודש והחיזיון העברית. מרגע שקיבלתי את ההכרעה לנסות ולכתוב את הפרק החדש הזה, קו המחשבה של הכתיבה שלי נעשה יותר ויותר ירושלמי. וזה נוכח מאוד גם בספרים הבאים שעתידים לראות אור. ספר השירה הבא נקרא ״עיר אין-גולה״. הוא נמצא בשלבי עריכה מתקדמים ויצא במהלך השנה הקרובה. ב״ספר שכחה וגאולה״ המרחב המיתולוגי מצוי מעבר למקום ולזמן, ואילו בספר הבא הרובד המיתולוגי פוגש את המציאות העכשווית ואת החיים גם במובנם הביוגרפי.

חוץ מזה, אני עובדת על יצירה רחבת היקף ויומרנית להפליא שנקראת ״התבשרות״. זו יצירה שבנויה לפי צורת הדף התלמודית – מטקסט פנימי וטקסט חיצוני-פרשני. הטקסט הפנימי הוא מעין 'משניות' שירה, חזיוניות ומוזיקליות מאוד. הטקסט החיצוני שכתוב בפרוזה שירית מפרש, דורש ומרחיב את הטקסט הפנימי. באופן הזה החזיונות המיסטיים מקבלים גם אופק של לימוד ויכולים להפוך, אני מקווה, לבשורה.

ולגבי הבמה-הבלתי-אפשרית – ברור לי שיום אחד הספר יפשוט צורה וילבש צורה, ויעלה על איזושהי במה. האם אני אהיה מי שתעלה אותו? ועל איזו במה? את זה קשה לחזות. החיים שאני מקווה להם, הם אלו שעוד איני יכולה לדמיין. אני מקווה שהחיים יגלגלו אליי אופק זר, שלא דמיינתי ושלא הכרתי. ושברגע אחד של הפתעה גמורה ההתרחשות החדשה שתגיע אלי תהיה פתאום מוכרת להפליא. כמו זיכרון של דבר שלא קרה לי מעולם.