Skip to content

נפתחה לו הצ׳אקרה

אילן גרוסי בעיר העתיקה
צילום: שולמית נדל

שירה זקן בראיון עם אילן גרוסי

יום שבת בבוקר. אילן גרוסי מגיע למסעדה שלו ברחוב קרן היסוד, ולובש את חולצת השף הלבנה שלו שחזרה מניקוי יבש. הוא שותה קפה עם מורד המנקה של המקום ובודק מה חסר במקררים. בשעה עשר הוא עולה על הוֶסְפה שלו ונוסע לשער שכם לקנות מצרכים. הוא קונה הרבה מעבר לרשימה. קונה כל מה שנראה לו מעניין. אחר כך הוא חוזר למטבח ומתחיל לערבב, לקצוץ ולתבל, ובסוף בשעה שתים עשרה – גם להגיש. כששואלים אותו מה הוא שם בפנים ואיך הוא הכין את זה, הוא עונה ״מה הבעיה?״ אילן מבשל ללא מתכונים, מוסיף תבלינים עד שיוצא לו טעים ובכלל לא עוקב אחרי מה נכנס פנימה.

אילן, בן 61, הוא שף ישראלי שהקים שורה של מסעדות ירושלמיות מהטובות ביותר בעיר, וביניהן ׳שאנטי׳, ׳צ׳אקרה׳ ו׳סאטיה׳.

היום הוא נזכר באפיזודות הקודמות שלו כדי להדגים אמת מוצקה שהוא מאמין בה: אין דבר כזה מטבח ישראלי. עדיין. 

אז איך ה'סאטיה' התחילה?

אני לא אתחיל מ׳סאטיה׳ כי אני אקח אותנו קצת אחורה בזמן. הוא התחיל אחרי שהשתחררתי מהצבא. למדתי בכלל גינון ותכנון. היה לי עסק – הייתי גנן, מעצב גינות, איש אדמה. בבוקר עבדתי בגינון, ובערב במסעדה שנקראה ׳אגס ותפוח׳, (מסעדה איטלקית כשרה בכיכר ספרא, שסגרה את שעריה ב2019). מסעדה כזו בלי קשקושים – לזניה, פסטה פסטו  וזהו. ואז נסעתי לטיול במזרח בגיל מאוחר, בגיל 28. כשחזרתי מהטיול, פתחתי עם חבר ילדות מקום בשם ׳שאנטי׳ בנחלת שבעה. הייתי שם שמונה שנים, ולפני כמעט שנתיים הוא נסגר אחרי שפעל במשך שלושים ומשהו שנה. אחר כך פתחתי את ה׳צ'אקרה׳ ברחוב שלומציון המלכה, ולאחר מכן עברנו לקינג ג׳ורג׳. שם הייתי חמש עשרה שנים. אחר כך התחשק לי לשנות קצת, ופתחתי את ׳סאטיה׳ עם שותפים. זאת אומרת, היה איזשהו גלגול עד לפתיחה של ה'סאטיה'. זה ככה רק כדי לעשות סדר. 

מי השותפים ב'סאטיה'? 

על ארבעה בנים דיברה התורה: אילן גרוסי, ערן אבישי, חיליק שראבי ועידן דנון.

עם חיליק עבדתי וגם עם ערן עבדתי מספר שנים די ארוכות עוד בצ'אקרה. כל שותף נכנס, בדרך כלל, אחרי תהליך של עבודה. עבדנו יחד אז אנחנו מכירים כל אחד – את הצדדים הטובים ואת הצדדים הפחות טובים.

הפחות טובים? 

 כן, כן, ברור; זה יותר מנישואים. ברור. בעבודה, בלחץ, בכל הבעיות בכל הקורונה ובמלחמות.

אילן יושב מדי בוקר בשעה שבע וחצי בבית הקפה שהתיישבנו בו, 'סיבריס' ברח׳ עזה. הוא יושב עם פרלמנט מתחלף של דיירי השכונה: חברים, סטודנטים, אנשים שמוציאים את הכלב ולעיתים גם עם עובדים מהמסעדה שלו. מדי פעם בפעם הוא עוצר את השיחה כדי לומר שלום. זה קורה לעיתים קרובות למדי כאן בירושלים. ״זאת עומר שם? עומר את יכולה לבוא לשתות קפה? מה את הולכת ככה מהר.  בואי, בואי, להביא לך קפה? בשושו?  עוד פעם אין לך זמן. לארוז לך סנדוויץ? מה, הסתפרת?״

הרבה עובדים עבדו במטבח ה'סאטיה', שקיבל את הכינוי ׳בית ספר למסעדנות׳. בראש בית הספר הזה עומד אדם שבכלל לא למד מסעדנות או בישול בצורה פורמלית. אילן טוען שהוא לא החליט להיות טבח, וגם לא החליט איזה אוכל להכין. ״גם אם רואים את התפריט הראשון שלי בשאנטי זה היה משהו מאוד אקלקטי, קצת מזה וקצת מזה. זה היה אוסף של דברים. בדיוק חזרנו מהמזרח, אז היה אוכל אסיאתי לצד אוכל מהעיר העתיקה, לחמא בעג׳ין, פאד תאי, אורז בריאני וסלט עוף שהמצאתי והוגש בכל מסעדה אחר כך בשנות התשעים. לאורך הזמן גם למדתי. אחרי המון נסיעות לחו"ל, ועם שפים שונים, רואים באמת את ההתפתחות הקולינרית.  זאת אומרת, אני רואה אותה מהתפריט הראשון של השאנטי, איך השתנה אחרי שנה, אחרי כמה שנים, ואחר כך בצ'אקרה. פתאום התחלנו להתעסק עם פירות ים נגיד. עשיתי עוד איזה סטז' באיטליה ועוד איזה סטז' פה ושם. לוקחים דברים מכל מקום, או שמבינים מה לא לקחת. ככה בסופו של דבר התחלתי – זאת אומרת, לא באיזשהו בית ספר לבישול. פעם, לדעתי, בתי ספר לבישול כוונו אנשים לעבודה בבתי מלון. היום זה כבר עסק באמת הרבה יותר מפותח – יש קודם כל הרבה יותר בתי ספר יותר מתקדמים, ואנשים באמת רוצים טיפה יותר להיכנס למשהו בצורה רצינית, וללמוד יסודות.״

אז מה לטעמך כן חסר במטבח הישראלי? מה אנשים עוד לא עשו?

במשך השנים הופיעו בעולם כל כך הרבה טרנדים, ואנחנו הישראלים קופצים עליהם. אני מסתכל בפייסבוק בשנה האחרונה ורואה שכל מדינת ישראל וכל מדינת תל אביב, נהיינו מומחים לראמן, ופתאום כולנו גדלנו על ראמן. ואיפה המרק עוף הקלאסי והקניידלך שלנו ומרק הירקות? אז כולנו מבקרים את הראמנים שיש בתל אביב: ולמה זה כזה? ולמה הציר לא מספיק עמוק? לפני כמה שנים כולם התעסקו בהתססות ובהחמצות, ואם לא היית מגיש משהו שבשם שלו יש את המילה ׳התססה׳ או ׳החמצה׳ אז אתה כבר לא ׳אין׳ (in) . או לפני כמה שנים היה את העניין הזה של סו־וויד (שיטת בישול שבה אוטמים מזון בואקום, ומניחים אותו באמבט מים).

אנחנו מאמצים מאוד בקלות שיטות ואמירות בשנים האחרונות, ובכלל. זה לא רק פה, זה קורה למשל בכל מה שקשור ב'פארם טו טייבל' (מסעדות ׳מהשדה לצלחת׳, שעוסקות בגידול חומרי הגלם לשימוש עצמי). זה רעיון מאוד נחמד ומקסים, אבל כל אחד שיש לו איזה עציץ, ומגדל איזו חסה כותב בחזית המסעדה שלו ׳פארם טו טייבל׳. יש בזה הרבה בולשיט, הרבה שטויות, באמת. 

זה משהו שיכולת לעשות, לא? אתה גם מכיר גינון וגידול.

אני מכיר, אבל קודם כל יש את עניין הנגישות. ׳פארם טו טייבל׳ זה נשמע מאוד נחמד, כאילו זה רק ללכת וללקט. אם הייתי נגיד בהרי יהודה ויכולתי ללכת ללקט, והייתי קונה רק מהאזור, אז זה באמת משתלב ומתאים. אני מנהל מסעדה לא כשרה, ובא לי שיהיו בה מולים ואויסטרים, אז זה לא הקונספט. אפילו שהם לא מאכלים מקומיים, היום השינוע העולמי הוא גדול כל כך ומהיר שאין שום סיבה לא להגיש. זה לא מתאים לקונספט של 'פארם טו טייבל'.  אז אני יכול ללכת כל בוקר לעיר העתיקה ולקנות מהערביות שקדים ירוקים, בלאדי וחמלה, ואת כל הדברים העונתיים מהאזור, ולהגיש גם דברים לא מקומיים. מבחינתי זה בסדר גמור. אם נפתח באיזשהו שלב מסעדה בהרים, אני מאוד מקווה שאני אשלב בה גם את הגינה, וזה יהיה מקסים. 

בכל מקרה זאת רק דוגמה לאיזושהי תרבות. אנחנו אוהבים מאוד לאמץ כל מיני כותרות ומשפטים כי זה מוכר, ואנחנו הופכים אותם לאיזה משהו שנעלם בהופעת הטרנד הבא. לפי דעתי אנחנו נגלה בסופו של דבר משהו מרגש: שאנחנו נמצאים באזור מדהים שיש בו גם דגים וגם ירקות וגם שמן זית וגם עשבי תיבול.  אני מטייל המון, ועדיין אני חושב שבארץ האוכל ברמה מאוד־מאוד גבוהה. אבל אנחנו צריכים לשמור על מה שיש לנו, להתפתח ולקבע מטבח מקומי משלנו. מטבח שמשלב את כל התרבויות, מאיפה באנו, הזהויות השונות שיש לכל אחד. זה תפקיד לדור החדש, לקחת את הדברים שגדלנו עליהם ולעשות להם את הטוויסט העדכני. אני חושב שזה כבר קיים, עוד בימים של עזרא קדם ורפי שהם חברים טובים מאוד, והם לא מתביישים להוציא פתאום במסעדת פאר סיגר עם בשר סיסקה, פתיתים מפירות ים או קרפצ'ו של חציל ועליו תמנון לא משנה מה, אבל הם מתעסקים בדברים שגדלנו עליהם. להגיש מטבוחה טעימה זה בסדר גמור וטעים, זו לא תמיד שאלה של מה עוד לא עשו.
דוגמה טובה היא איטליה, שם נאמנים לאוכל שלהם ולמסורות שלהם. אז הם מבשלים בחומרי גלם מהאזור, מהירקות שיש בעונה, ולכל אזור באיטליה יש ייחודיות קולינרית משלו. אז גם כאן אנחנו רואים בשנים האחרונות שאנשים לא מתביישים לחזור טיפה אחורה למקבץ הקולינרי המקסים והמגוון שיש כאן. 

 אז למה אתה חושב שאנשים באים ל'סאטיה'?

 אני חושב שבסופו של דבר זה בגלל האוכל, האווירה, החום, החיבור והנתינה. אלה אנשים שכיף להם לחגוג את האירועים שלהם פה ולהרגיש בבית. אלה הקשרים שנוצרים בין המסעדה ללקוחות, בטח בתקופות קשות כל כך.

לעיתים ב'סאטיה' אנשים באים לחפש אותך. 

 תמיד יש את החברים ואת האנשים שמגיעים לאורך השנים. קודם, בימי ה'שאנטי', היו באים סטודנטים, אחר כך הם היו באים לחגוג בצ'אקרה לילדים שלהם, והיום הם באים לחגוג ב'סאטיה'. זה מקסים לראות את הזיכרון שלהם, ואיך הוא מלווה אותם לאורך שנים.

אילן מסביר שהלקוחות באים בעבור האוכל. גם אם חלקם באים לחפש אותו בחלון המטבח, ומחכים שהיד המיומנת תגיש להם אותו, האוכל כבר נהיה לאוכל של בית. אם הוא לא היה טעים, הם לא היו באים. ״וגם אנחנו רואים שכולם מזמינים היום דרך האינטרנט. אני מרגיש שמי שמבקר בירושלים, מגיע בסוף היום לפה. וזה מה שחשוב לי, שאם באים – באים בשביל האוכל, בשביל החוויה, בשביל האווירה. אני חושב שמקום טוב, בסופו של דבר, שמונים או תשעים אחוז מההכנסה שלו זה מאנשים שחוזרים. וזו גם ההצלחה של המקום.

תודה רבה.

תודה לך. אז זה הסוף, היה ריאיון נחמד, וטוב שהיה. וואי וואי ויש לי עוד לבשל היום לשישי, ויוגה ואימון.

אילן גרוסי יושב על מדרגות בעיר העתיקה
צילום: שולמית נדל
ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT ·