פרומתיאוס
It seems to me that the artist’s struggle for his integrity is a kind of metaphor; must be considered as a metaphor for the struggle, which is universal and daily of all human beings on the face of this terrifying globe, to get to become human beings. It is not your fault, it is not my fault, that I write. I would never come before you in the position of a complainant for doing something that I must do… ג'יימס בולדווין, סופר, מחזאי, משורר ואייקון זכויות אדם, כפי שהוא מתואר בשיר של מילו (poet Black bean)
שלושה סיפורים קצרים:
עבדתי ב"פילבוקס", משמרות לילה. באותם ימים המקום היה פתוח 24/7 בגרסה הירושלמית. כלומר בלי שבת. עזה הייתה פחות או יותר אותה עזה. סטודנטים יאפים, זיגמונד, אנחנו חמש עשרה שנה אחורה, קצת פחות דתיים. באחד הלילות הגיע בחור שהיה בא לפעמים. אני חושב שהוא למד להיות מעצב גרפי. אולי מוזיקאי. הוא היה עצבני. לקח בירה, קנה סיגריה אחת, הדליק אותה וסיפר: הוא היה בחדר שלו, שיחק במחשב, ואחד השותפים נכנס והזמין אותו לסלון. כמה חברים מהאוניברסיטה העברית הגיעו לבקר. המוזיקאי שלנו ניסה להתחמק, אף פעם לא היה לו נוח עם כל האנשים האלה מפכ"ם. לא ידע איך לדבר איתם. אבל השותף התעקש איתו. "מה אתה, זומבי?" שאל אותו. "יושב פה ומשחק במחשב. בוא תצטרף לחיים!" אז הוא קם והצטרף אליהם לחיים. הוא ישב בסלון וענה לשאלות הנימוסיות שלהם וחייך בכל המקומות הנכונים, ובאיזה רגע כשמישהו סיפר בדיחה תפלה במיוחד, וכולם צחקו מכל הלב הוא שאל אם מישהו צריך משהו מהמכולת וברח משם.
והוא ישב מול הבחור הזה, זועם ומתפתל בתוך עורו, וענה לו, לשותף: "אני הזומבי? אתם הזומבים. יושבים ומדברים על כלום. אני יותר חי מול מחשב מאשר בשיחה איתכם". הוא לא הסביר למה היה לו קשה כל כך להיות איתם בחדר. הוא לא הסביר למה הניסיון הפשוט הזה להיות אנושי וחברותי פגע בו בכל כך הרבה רמות, למה הוא יצא מהמפגש הזה כל כך כעוס. ובכל זאת, הזדהתי איתו.
הסיפור השני הוא על מפגש עם חברי ילדות. גדלתי בהתנחלות של אנשי "כיפה סרוגה". הם שומרים על קשר רופף – קבוצת וואטסאפ עם תמונות של האישה והילדים, שאלות ישראליות על טילים ופיגועים (אתם בסדר?? ברוך השם!), ופיסות נוסטלגיה אקראיות. ומדי פעם בפעם הם מארגנים איזה מפגש. פעם בכמה שנים אני מצטרף. לא לגמרי ברור לי למה. אולי גם לי יש איזה שותף בראש ששואל למה אני זומבי.
ישבנו בקפה "נאדי", וכל הערב לא הצלחתי להשחיל מילה. השיחה שצפה, געשה וזרמה לכל הכיוונים, מלאה בכל אותם סיפורים על נשים, וילדים, וחיים, ונוסטלגיה. רעש לבן שחוגג את היותו. המון שאלות הם שאלו אותי; גשרים וחבלים שנשלחו אליי מתוך מערבולת החיים שלהם, ניסיונות להכניס אותי אל תוך הזרם. אבל עד שמצאתי את המילים והתחלתי לענות, השיחה כבר עברה הלאה. יצאתי מותש, כאב לי הראש, וחשתי תחושה קשה של חוסר מסוגלות. שיחה בין ארבעה חברים ויצאתי ממנה בהרגשה שאני אוטיסט.
בסיום, אחד מהחברים הלך איתי בדרך לחניה. כשנפרדנו ליד הרכב שלי הוא שאל אם לא הגיע הזמן לעזוב את עולם האמנות. "נתת לזה כבר 15 שנה", אמר והסתכל על האוטו הקטן והשבור שלי. "זה לא ממש מצליח לך. המשיך. אולי תנסה משהו אחר?"
רציתי להסביר לו עד כמה הוא טועה; עד כמה אני אוהב את מה שאני עושה; רציתי לצעוק לו שאני סיפור הצלחה, שאני חשוב. רק שעצם הרצון לצעוק את זה הוא כישלון, כי הצלחה זה כלא, והדבר הכי מסוכן לאמנות זו חשיבות עצמית. אז לא אמרתי כלום, ובזמן שלא אמרתי את כל זה, הוא שם את ידו על כתפי ואמר, "באהבה, כן?" והלך – משאיר אותי מגומגם ומהסס מול החיים.
הסיפור השלישי היה גם הוא ב"פילבוקס". זה היה קרוב לעלות השחר, שעות של משימות. הייתי בעומקי החנות, כי מי כבר מגיע לדלפק בחמש בבוקר? מוזיקה ברמקולים, מוזיקה קשוחה, לא משהו שאתה יכול לשים כשיש לקוחות. היה לי די כיף עם הבידוד הזה עד שראיתי שמישהו עומד ליד הקופה, מחכה שאבוא אליו. מי מגיע למכולת בחמש בבוקר? מנקי רחובות, זה מי.
אז הלכתי אליו. מנקה רחובות דתי, מזרחי, מבוגר. והוא עומד שם ומקשיב. אני מתקרב אליו והוא שואל אותי, "זה מוזיקה זה?"
הייתי עייף. הייתי עצבני. לא היה לי כוח להתנצל על הדברים שאני שומע. לא היה לי כוח לחסימה הזאת, לטמטום הזה שהוא נאחז בכל מה שהוא מכיר ומבטל כל מה שהוא לא. בעולם אחר הייתי עורף לו את הראש. גלגלתי עיניים ואמרתי: "כן. זה מוזיקה". הכי יבש וחותך שיכולתי. הושטתי יד, שיקנה, שילך כבר. אבל הוא החזיק את הרוגלך אנג'ל המעפן שלו ביד והסתכל למעלה אל הרמקולים. מאזין למוזיקה.
"זה יפה", הוא אמר.
והוא באמת התכוון לזה. הוא באמת חשב שזה יפה.
הסתכלתי עליו. בחור דתי, מזרחי, מבוגר. עומד בפיצוציה לפנות בוקר, שומע שטיח של נוֹיִז עם הרמוניות שבורות, ומצליח למצוא בזה יופי. זה היה מפתיע כל כך; זה היה נקי כל כך; זה היה פשוט כל כך.
זו באמת היתה מוזיקה יפה.
I wanna suggest that the poets are finally the only people who know the truth about us. soldiers don’t, statesmen don’t, priests don’t, union leaders don’t. only the poets, that is my first proposition.
The second proposition is what I really want to get at tonight, and it sounds mystical: I think in a country like ours, in a time like this, that something awful is happening to a civilization when it ceases to produce poets. And what is even more crucial, when it ceases in any way whatever to believe in the report that only poets can make.
תמיד הייתי ג'אנקי של סיפורים. הייתי נער מתבגר שצועד בעולם, נעול בבועה של עצמו ומנהל דיאלוגים סוערים עם דמויות מדומיינות. החברים הכי טובים שלי היו ספרים, המורים הכי משמעותיים שלי היו סרטים ובמאים, המשפחה הגרעינית שלי הורכבה מסדרות. כל אלו סיפרו לי איך נראה העולם. איך הוא עובד.
בחלוף הזמן אני יודע להגיד שלא היה כזה חכם להקשיב להם. סופרים, שחקנים, במאים – מה הם כבר יודעים על העולם. בטח לא איך למלא טופס 106, או איך להשיג את הדברים שאתה רוצה, איך לפעול במציאות כך שהיא תגיב ותפעל בחזרה אליך. למדתי כל כך הרבה דברים מכל הסיפורים האלו. רק ששום דבר מזה לא הפך את החיים שלי לקלים יותר. אבל כל זה הגיע אחר כך. בשלב הזה כל מה שהיה לי זה סיפורים שהשתנו כל הזמן בהתאם לחילופי הדירות של ילדותי: מהאריה של נרניה כשגרנו בירושלים למהר"ל מפראג כשגרנו בבית אל. זה לא שינה, לא באמת. 'תניס חצי אלף' או 'אורי' מהמושבה, כולם היו חברי, כולם היו הורי, וכולם הטביעו את חותמם.
מסיפורי הילדות המובהקים יחסית קל להשתחרר. המוסרניות הקשיחה של סיפורי האבות וחז"ל לא ממש עובדים עליך אחרי גיל חמש עשרה. הציוניות הלהוטה של אסתר שטרייט וורצל ויגאל מוסינזון מאבדת את הקסם שלה אחרי ביקור אחד בבקו"ם. אבל הסיפורים שהגיעו אחר כך, הסיפורים המתוחכמים, הסיפורים על הסיפורים – אותם כבר הרבה יותר קשה לשחרר.
כשיצאתי לתרבות רעה וגיליתי את התרבות היפה, הסיפורים על הסיפורים לכדו אותי לעד בעולם מדומיין: לא גותהאם, לא הפלח, לא איליום. לא בעולמות שנוצרו בספרים, אלא בעולם שלנו, בצורה שבה הספרים יצרו אותו: הידרה של לאונרד כהן; פריז של המינגווי; המעצרים של ז׳אן ז׳נה; המאהבים של פאזוליני. מיליון ואחת דוגמאות שכולן ציירו עולם רומנטי וסוער, שלם ומלא. עולם שמתחת לכל הדימויים ופיתולי העלילה סיפר דבר ברור מאוד, ופשוט מאוד – אנשי הרוח, היוצרים, הם גיבורי התרבות שלנו, הם הכוכבים הכי נוצצים בשמיים. וזה לא שאנחנו מדברים עליהם מפני שהם נוצצים. בעולם שכל הסיפורים האלו יצרו במוחי, האמן הוא פרומתאוס. נלחם באלים, גונב את האש, מעניק אותה לבני האדם. ובגלל זה – בגלל המאבק שלו, המתנה שלו, האש שבוערת בידיו – אנחנו מקדשים אותו ונושאים אליו את עינינו. לא תהילה ריקה. תהילה מוצדקת. כזו שמגיעה מפעולה נאצלת.
ואיזה כיף היה להסתובב ככה.
כי בהיותי ילד שהיה ג'אנקי של סיפורים, ברור שאראה בעצמי סופר לעתיד. ובתור אמן לעתיד זה היה בסדר שאני עוד לא טוב בשום דבר. כי אני לגמרי מכוון אל הפעולה הנאצלת הזו, כי אני מלא בכוונות הכי טובות, כי אני יודע שיומי יגיע. לא היה לי מושג אם אני ואן גוך ואתפרסם אחרי מותי; או אולי סלינג׳ר והעולם כולו ידפוק על דלתי בזמן שאתחבא מהם; או שאהיה דילן תומס, ואתנודד שיכור בין בר לבר, אקריא שירה נשגבת וחד פעמית שנעלמת כפי שהיא מגיעה. כל המסלולים היו פתוחים, ומקומי בהיכל התהילה של התרבות האנושית היה מובטח.
אמנים, אלוהים. כמה יומרה. כמה היבריס.
ומה עושים נגד היבריס? מחזיקים מקהלה. זה מה שעושים.
מקהלה שנמצאת לך בראש ושרה בקולי קולות שאתה בן תמותה. שאתה לא אל. שאתה כלום ושום דבר. והמקהלה הזאת עובדת. כמה שהיא עובדת. כמה שהיא רועשת. כל כך רועשת, שאם תעמדו ליד אמן ותהיו בשקט, תוכלו לשמוע אותה שרה בקולי קולות, מזייפת כאילו אין מחר, צורחת בגרון ניחר: אתה בן תמותה. אתה לא אל. אתה כלום ושום דבר.
תראו את המלכודת הזאת: הסיפורים בנו לי בראש עולם שבו האמנים חשובים כי האמנות חשובה. ומפני שאני חשבתי לעסוק באמנות, אני הייתי חשוב. ומפני שהדבר הכי מסוכן לאמנות זו חשיבות עצמית, החזקתי בראש מקהלה שאומרת שאני לא חשוב.
כל כך מתיש. פלא שלא מצאתי אנרגיה לשטוף את האוטו? לדבר עם סטודנטים מפכ"ם?
ועכשיו מגיע הטוויסט האכזרי באמת.
הסיפורים האלו היו בדיוק מה שהם היו – סיפורים. העולם הזה שנבנה לי בראש, עולם שבו הכוכב הכי גדול של התקופה הוא יוצר – לא קיים יותר, אפילו לא כפיקציה. יכול להיות שהעולם הזה לא היה קיים מעולם. הרי בעולם האמיתי שגדלתי בו, גיבורי התרבות היו דודו טופז והאנשים הירוקים שלו, או יגאל שילון ושלל הפיספוסים. בעולם של היום אין לי מושג אפילו מי הם גיבורי התרבות או למה. אבל היום העולם הזה לא קיים אפילו בסיפורים. אף אחד לא חושב להרעיף זרי דפנה על היוצרים. אף אחד לא מעז לדבר על הפעולה הנאצלת. אף אחד לא מסתכל על אמן ורואה בו משהו חוץ ממוצר כלכלי שלא צלח.
אבל בין אם העולם הזה קיים ובין אם לא, החלק השני של המלכודת, החלק של המלחמה בהיבריס, של להגיד לעצמך, אמן צעיר ומייחל, שאתה לא אל, אתה בן תמותה, שאתה כלום ושום דבר – החלק הזה קיים. והמקהלה עושה את עבודתה. מטביעה את היוצרים בים של ספקות וחששות. קקופוניה של קללות. ים גועש של חוסר בטחון.
יש סיפור קצר של פיליפ קיי דיק על מפעל אוטומטי שמייצר מוצרים עבור האנושות. בסיפור האנושות כבר כמעט נכחדה, אבל המפעל ממשיך לייצר עוד ועוד מוצרים שאף אחד לא צריך, מבזבז משאבים יקרים, ואף אחד לא מצליח לעצור אותו. כי זה המנגנון, ולזה הוא יועד, והוא ממשיך לעשות את שלו. וכמו אותו מפעל אוטומטי גם המקהלה ממשיכה להילחם בהיבריס, ממשיכה להילחם בעולם שמקדש אמנות, עולם שחדל מלהתקיים. ותוך כדי המלחמה שלה היא מכלה את השרידים של העולם ההוא, זה שהאמין באמנות.
ומה שהמפעל הזה משאיר אחריו זה זומבים. יושבים מול המחשב ויורים בזומבים.
אני חושב ששם הייתי, בגדול, אז בפילבוקס. זומבי. כולי כיליון. ציני, מפוכח. יודע שכל מה שחשוב באמנים זה החשיבות שלהם, וזה לא חשוב לאף אחד חוץ מלהם. אז זין על זה. אז נעבוד בפיצוציה. ואז הגיע מנקה הרחוב הזה. והרים עיניים אל הרמקולים. והקשיב.
כי זה מה שאמנות יודעת לעשות. זה לא משנה אם זה האחים גרים או אגדות חז"ל; אם זה היפסטר ציניקן או מנקה רחובות. הרגע הזה שם מתחת לפלורסנטים של הפילבוקס היה חזק יותר מכל מחסום בינינו, מכל פער אינטלקטואלי, סוציאלי או רגשי. ברגע הזה זו הייתה מוזיקה, אבל זה יכול היה להיות כל דבר אחר. כי ברגע הזה האמנות דילגה מעל לכל המחסומים שבינינו, ונגעה בו. בדיוק כפי שהיא נוגעת בי. כי זה הכוח של יצירה; כי זה הכוח של אל; כי האמת היא שהאמנות היא באמת השמש, והיוצרים הם באמת פרומתיאוס. הם באמת נלחמים בשמים וגונבים את האש. הם באמת עושים את זה כדי להעניק משהו לעולם. והפעולה הזו באמת קשה.
וגם אם בתחילת דבריי אמרתי שזה לא היה חכם להקשיב לבמאים, לסופרים ולשחקנים, אני יודע שזה לא באמת נכון. הם היחידים שדווקא כן יודעים משהו על העולם; על האדם; על עצמם; ועל רעיהם לכיתה, לרחוב ולחיים. כי אם מישהו יודע משהו על בני האדם, הרי אלו האמנים שכל תפקידם הוא להתבונן בהם. כי אם לא נקשיב להם, למי נקשיב? למקהלה הפנימית ששרה לך קללות בין אם אתה אמן או לא? לזומבים? לאנשי היי־טק? מה הם יודעים על העולם? מה הם יודעים על הנפש?
העולם שמאמין לדוחות האמנים כמעט כבר לא קיים.
מישהו צריך להיות העולם הזה. מישהו צריך להיות הסלון הספרותי של גרטורד שטיין. "הידרה" של לאונרד כהן. מישהו צריך להחזיק את הפנטזיה הזאת על עולם שבו גיבורי התרבות הכי גדולים הם אנשי רוח, הם יוצרים – מישהו צריך להחזיק אותה בחיים.
והתפקיד שלנו, של כולנו, הוא לקיים את העולם הזה. להאמין בו. להאמין להם, לאמנים.
הם זקוקים לזה. אנחנו זקוקים לזה. העולם זקוק לזה.
ואני אחזור למילו, ואצטרף לקריאה שלו, משיר אחר מאותו אלבום:
This the last call for those real emcees, you know
This the last call for those real emcees, i said
This the last call for those real emcees
Your voice is needed
