הרמנויטיקה של תרבות שוליים
דרוש אומץ כדי לקרוא טקסט. ייתכן שדרוש אפילו אומץ רב לכך, הרי לעיתים הטקסט נמצא בתוך לוע החיה המפלצתית נוטפת הארס, המסוכנת נורא, העונה לשם הארכאי: "ספר". יש לזכור תמיד כי כניסתך לעולמו של אחר, להווייתו של הזולת – לקריאת מחשבות ממש – היא לא דבר של מה בכך. האומץ כרוך בין היתר בקבלת נושא ושאלה, נושא שבדרך כלל מפוגג שאלות קדומות ומעורר מפלצות נוספות. לעולם אין לדעת מה יעלה בגורל העצמי לאחר חרישה מעמיקה בשדה המילה, ולכן מוטל על הספרות ואף חובה עליה לקרב לבבות. מוטל עליה, כקללה קדומה, להיות מדיום שמתקשר עם זולתו, וככזה לפרוץ חומות מוכרות יותר או פחות בתודעתנו.
אני מאמין כי בשורש הספרות עומדת שפה חיה ונושמת. אני רואה ערך עצום בניסיון לאפיין ולפרש את תנועותיה מתוך מבט על דרכי התבטאותם של האנשים עצמם; אנשים־דיירים המשתכנים בעירנו העתיקה והטעונה: ירושלים. אני רואה ביצור המבעבע הזה ששמו ספרות דבר שבכוחו לחשוף את הכמוס בליבנו, לבקר את החברה, לדקור את הפוליטי ולהשפיע על עתידנו. הטקסטים הם אלו שיישארו פה אחרינו. ולכן הסופרים והסופרות, היוצרים והיוצרות הם כמבשרי ההווה, מתעדי העכשיו, נביאי העתיד. בעזרת מכחול דקיק ורגישות שיא עליהם תחילה לראות, ולבסוף כאמור: לקרב לבבות.
המילים הנצרבות בדף זה נשזרות ברוח המביטה בו, ומכוח זה מגיע כורח ההשפעה האדירה של טקסטים על חיינו. בטקסט קצר זה אני קורא לשובה של רוח הכתיבה; שובה של סערת המחשבה. נטשנו את מחוזות המילה מתוך סִנווּר הקדמה וכעת שיבתה מפצירה בנו ובכול. עגנון הלך פה לפנינו ולפניו עוד הרבה נוספים. ממש כאן, ברחובות אלו שאנו נגזרים בהם מידי יום וליל, עוד מאז נמתח פה קו זמר מילולי, העובר־מרחף דרך רחוב זמנהוף, ליפו, נושק בעזה, אוכל בשטראוס, בוכה בדולורוזה נזכר בליפתא, שב לרחוב עגנון ומגיע בישירות לדמעותינו.
מדור "גן השבילים" יציג את עושרה של המילה הכתובה. נעשה יחדיו מהפכה של ממש: נראה עד כמה האינטרטקסטואליות היא דבר מה חי ומשפיע; נראה עד כמה הטקסטים שנכתבו בעבר ונכתבים כעת קשורים בצורה אינטגרלית לעולמנו, למרחבינו היום־יומיים, לאוויר האופף אותנו וליצירות הנובעות מכפות ידינו במדיומים האמנותיים השונים. בעוד עושרה של המילה תשמש קרקע לרגלי העכביש, הרשת המסועפת של שבילי המשי תוצג מתוך שיח על היצירה הקולנועית והתיאטרלית בירושלים. במדור יוצגו שלל כתבות ויצירות: מראיונות אישיים עם אנשי מפתח בתעשיית המשחק והקולנוע, ועד לפרסום פרגמנטים ממחזות ותסריטים שנכתבו ונכתבים כעת. נראה איך השבילים שבדרך כלל התחילו מזקיקי טקסטים קטנים, נשזרים ומתחרזים כיצירות ההופכות לחלק מזהותנו.
כפי שבודד מאוד לקרוא, כך בודד פי כמה וכמה לכתוב. תומס מאן ב'מוות בוונציה' שתרגמה מירסקי מזכיר לנו: "תחושותיו של אדם השוקע בהתבוננות מתוך בדידות ואלם טיבן שהן עמומות יותר ובה־בשעה עמוקות יותר מתחושותיו של איש החברה; הרהוריו של הבודד כבדים ושיגיוניים יותר, ולעולם יהיה חוט של תוגה משוך עליהם". היוצרים והיוצרות שייקחו חלק במדור זה פגשו וניהלו רומן סוער עם הבדידות הכרוכה במלאכת היצירה הכתובה והספרותית. בדידותם "מולידה את המקורי, את היופי הנועז, המצמרר, את הפיוט". מכך עלינו לזכור את בדידותו של המחבר ואת בדידותה של המחברת. אלו השקיעו את נפשם במערכת יחסים עמוקה ולעיתים סוררת עם בדידותם. זכרו זאת, וכפי שבשלאר בחוכמתו העדינה מזכיר לנו, שאלו מדי יום: "מה שלום בדידותכם?" תיווכחו לחוש את המשיכה הפלאית ממש לפתיחת ספר אהוב ונשכח, כזה שנחה עליו הדעת – מזמן, מזמן…
