זו אישה (כך נדמה לנו). זו העיר בה היא גדלה, חייה נוצקו בין סדקי מרצפות האבן, בין חומות העיר המשתרגות זו בזו פינות־פינות. עכשיו לילה בלי ירח, איש רחוק הולך מולה. הכתיבה על רחובות העיר הנוקשה הזו מעולם לא זרמה ממנה. בצעדיה ברחובות, בעיקול שהיא פנתה בו, נכתבו חייה מעצמם. צילו של האיש מתארך מתחת לפנסי הרחוב, מתקרב אליה, צל שחור על כפות רגליה (תפני). פינת הרחוב מוליכה אל שיפוע הר האספלט, נשימות מתקצרות, למעלה אל האבק בקרקעית המזרקה היבשה, המים שהיו זרמו מכאן הלאה; היא מכירה את הדרך הזו. עכשיו לילה בלי ירח, איש רחוק הולך מולה.