שמשות
16.07.25
טל חיון, איילה שמואלי, מיה פוגל
קראנו לזה ״לבעבע״ או ״ליצור בועה משלנו״ לערב אחד בשבוע – זה לא הרבה זמן, אבל גם לא כל כך מעט, בדיוק מה שאת צריכה כדי להרשות למחשבה לטייל בדרכים חדשות. והמילים? בשביל מה כל כך הרבה מילים. אולי מילים של אחרות היו הדרך עבורנו להתחיל לקלף מעלינו את שכבות הזמן והמקום, לחשוף עור רגיש ומגורה לשמש, שיישרף, שיישרף, שיתקלף כמו נשל, לקרוא מילים של כותבות פמיניסטיות גדולות ולחשוב דרכן, ואז להתחצף לארון הספרים ולהגיד – ״אוקיי, בואו נחשוב כאילו הן חברות טובות״ כדי להרגיש את הקרבה; כי מה גדול יותר מהתחושה הזאת, מההתמזגות עם הטקסט וזו עם זו ועם התחושות שמערבלות אותנו כמו גלים בים? ואז, גם להרכיב משפטים משל עצמנו, להגיד בהתחלה ש״הינה, אנחנו מצטטות אותן ואת העמוד ההוא״, אבל לדעת שבעצם אנחנו מצטטות את עצמנו.
לקריאה