שמשות
קולקטיב שמשות הוא קולקטיב ירושלמי פמיניסטי הפועל בעיר במטרה לתרום למחשבה, לפיתוח התודעה ולתרבות הפמיניסטית. פעילות הקולקטיב שזורה ביום־יום הירושלמי וכוללת מעל לעשר קבוצות שיחה וקריאה העוסקות בסוגיות שונות הנוגעות בחיינו, לצד יצירת כתב עת קולקטיבי והפקת אירועים בעיר לכלל הירושלמיות והירושלמים (ואלו אנחנו בינתיים, לפני שנשתנה שוב)
קראנו לזה "לבעבע" או "ליצור בועה משלנו" לערב אחד בשבוע – זה לא הרבה זמן, אבל גם לא כל כך מעט, בדיוק מה שאת צריכה כדי להרשות למחשבה לטייל בדרכים חדשות. והמילים? בשביל מה כל כך הרבה מילים. אולי מילים של אחרות היו הדרך עבורנו להתחיל לקלף מעלינו את שכבות הזמן והמקום, לחשוף עור רגיש ומגורה לשמש, שיישרף, שיישרף, שיתקלף כמו נשל, לקרוא מילים של כותבות פמיניסטיות גדולות ולחשוב דרכן, ואז להתחצף לארון הספרים ולהגיד – "אוקיי, בואו נחשוב כאילו הן חברות טובות" כדי להרגיש את הקרבה; כי מה גדול יותר מהתחושה הזאת, מההתמזגות עם הטקסט וזו עם זו ועם התחושות שמערבלות אותנו כמו גלים בים? ואז, גם להרכיב משפטים משל עצמנו, להגיד בהתחלה ש"הינה, אנחנו מצטטות אותן ואת העמוד ההוא", אבל לדעת שבעצם אנחנו מצטטות את עצמנו.
יש רגעים במפגש עם הטקסטים שחקוקים לי במיוחד. אומנם אני פוגשת לא מעט מאמרים במסגרת האוניברסיטה, אבל זה לא מאפשר לי את הבמה לאותן התובנות הרגשיות העמוקות. שפת המעגל היא אחרת. כשאני מתכוננת למפגש, אני לוכדת את מה שעלה בגוף – מבררת מה נתפס בי ומיד מבינה איך אפתח את זה לתובנה, לשאלה או לרעיון שרק המרחב הבטוח של המעגל הסגור יֵדע להבין.
באחד המפגשים הראשונים קראנו את סימון: "גבר לעולם אינו פותח בהצגת עצמו כפרט ממין מסוים, שכן עובדת היותו גבר מובנת מאליה. רק באופן רשמי, במסמכי העיריות ובתעודת הזהות, נראים הטורים 'זכר' ו'נקבה' כסימטריים, היחס בין שני המינים אינו יחס של שני קטבים חשמליים: הגבר מייצג בו־זמנית את החיובי ואת הנייטרלי, עד כדי כך שבצרפתית אומרים 'les hommes' כאשר הכוונה לכל בני־אנוש".(1) ברגע ניצת בי זיכרון: אני בת 18, וזוג חבר'ה הגיעו להנחות סדנה מהסוג שנותן הפוגה ממערכת השעות המונוטונית. על הרצפה היו מפוזרים משפטים, והמנחים ביקשו שנעמוד ליד המשפט שהתחברנו אליו ביותר. אלו היו ציטוטים בלשון נקבה מתוך יומן של מישהי. בעודי מתהלכת בחדר, משהו הכה בי. המשפטים נכתבו בשפה שבה אני מדברת בתוכי כשאני חושבת. זו לא שפה שאני נתקלת בה ברגעים כאלה, ובטח לא נתקלתי בה אז בתור נערה. זו אפילו לא השפה שאני מדברת בה על עצמי בקול. הרגשתי חשופה, מעטה הזרות והריחוק משפת המחשבות שלי נגלה לכול. לדבר על עצמי כאישה הרגיש כמו לדבר את עצמי פתאום בלי תיווך, באמת. עד כמה התרגלתי לדבר בכלליות יתרה על מאוויי נפשי. עד כמה מבעית לדבר על עצמי באמת.
(ומתי לספר על שנות השישים? (2) לספר שהייתה אישה שחיה אז, אישה שחיה בלי הרבה מזל כי דווקא בשנות השישים הגוף שלה השתנה והתכדר והתעגל והתעבר לבלי די, די רק שיפסיק לה, אישה עבריינית קטנה, היא הייתה ילדה שסרגה צעיפים וגדלה להיות אישה עבריינית שחשבה שהיא אלוהים ובחרה את הגורל, ובחרה להתרוקן ושטפה בשירותים גולה מלאה בדם, ומתי לספר שזה היה אחר כך גם הסיפור שלי בקליניקה בקניון רמת אביב?) (ולמה דווקא את הספר הזה קראנו? אלוהים, למה המילים ואיזה מזל על המילים שפתאום היו לי, שפת הגוף, שפת כאב, שיפולי הבטן, שפת האין).
יש פעמים שהגאומטריה של המעגל נכשלת, ואני יושבת בפינה החדה שלו. יש בי כל כך הרבה מילים, ואני מצליחה להוציא רק משהו מעורפל על החוויה אצל הגינקולוג ועל תחושת חוסר האונים מבחירה. התחושות געשו וסערו בתוכי, אז למה המילים היו שבריריות וחסרות כל צבע? עיניים יפות וחכמות מביטות בי, ואני מרגישה שהן לא מבינות אותי ואת מה שרציתי לומר. אני לא מעיזה עוד לדבר, אבל כל כך רוצה. משימת חיי תמיד הייתה להיות חלק מקבוצה. משימה כואבת, מלאה באכזבות וסוף־סוף הגעתי לארץ המובטחת, לקבוצה של נשים שיכולות להביא קול ייחודי לתוך מערכת תהודה אחת; ואני בפנים, אבל עדיין בחוץ. יש בי איזה פחד להוציא החוצה את החלקים המכוערים של דבר יפה כל כך. אנחנו רוצות להיות פגיעות וחשופות, אבל מתות מפחד ש"יראו לנו". אז אנחנו עוטפות את זה במילים גבוהות כדי לא להתמזג שוב עם הילדה הקטנה שבתוכנו, שלא יודעת איך לעצור את הדמעות. אנחנו כל כך רגילות לעולם שדורש מאיתנו להילחם, לקפוא או לברוח. אי אפשר לצפות שמיד נדע לפעול אחרת במרחב מרפא המאפשר להוריד את המגננות, להישען אחורה ולהיות.
"האלמוניות טבועה בדמן" כתבה עלינו וולף (3). כשקראתי את המשפט הזה נשמתי כל שתיקה ששתקתי בחיי, שבה הלשון נדבקה לחך והיה טעם של כלום. כשאת אוחזת ביד אחת קפוצה את כל מה שיש לך, מספיקה תנועה אחת לא נכונה כדי שההכול הזה יישמט לך בבת אחת. יש לשמור בקנאות על מרחב הביטחון הצר שבנית, שייפת וגרמת להם להאמין שאת. את נלכדת תחת תפיסה מחריבת חיים של הכול או לא כלום, הציפורניים ננעצות בבשר, וכל מילה נחשבת. לשתוק זה מכאיב, אבל זה גם רגע אסטרטגי; אני משקיפה מהצד, ממפה את החדר, דרוכה ומבוישת, אני בשליטה. מאזינה לכל מילה או מוותרת מראש על הדרישה לתפוס מקום באמתלה של אדישות. חובשת כובע בלשים ומסתירה בכיס זכוכית מגדלת, את שמי אני לא מגלה. כתבתי לי את הציטוט בפתקים.
אני עדיין לא יודעת אם זה שקט חכם או כניעה, שריון בריא או שאני כלואה. לפעמים הימנעות היא הבחירה היחידה שנותרה לך כשהקצב שהדברים דוהרים בו הוא לא שלך. ההיעלמות הזאת נכנסה גם לקשרים הקרובים ביותר שלי, היעדר הקול הצלול. במניפסט של הרד סטוקינגס (4) יש פסקה שמדברת על האשליה שנוצרת כשאנחנו חיות באינטימיות עם המדכאים שלנו: מבודדות, נוטות להאמין שיחסינו עם בן הזוג הם יחסי גומלין אישיים, שאפשר לפתור זו מול זה, ולא מאבקים פוליטיים שיש להם פתרון קולקטיבי. כשקראנו ביחד את המילים האלו נזכרתי בתלות המפוררת שהרגשתי בתוך מערכת היחסים האחרונה שלי, בהיסחפות אל המוכר, בבקשה העמוקה שיעשה עבורי, מתה למחצה, שיישא אותי ויפתור לי, בהליכה לאיבוד. שתקתי בבהלה כל המפגש. הקשר הזה היה גם טוב כל כך, אבל הדינמיקה בינינו נהייתה קשה, והמנגנון המשומן והלופּ האכזרי פירקו את מערכת היחסים הזאת. הפוליטי הוא האימ־אימא של האישי. זיכרונות דקיקים של חיי מתחברים ליום־יום ולטקסטים שנכתבו כדי לשנות סדרי עולם. אני מבקשת מקום, אני מבקשת מקום, אני מבקשת מקום. במצולות הרגש, בהזדהות עמוקה, בשפתי.
ומעניין שבעצם התחלנו להיפגש באינטנסיביות כשכל הבנים החזקים הלכו למילואים ואלו שנשארו בבית, נקברו תחת הררי רגשות האשם והנחיתות. "מעניין" זאת מילה שהיא לא לטקסט הזה כנראה, כי המבט שלה הוא תמיד מבחוץ, ואני רוצה להסתכל מבפנים הכי שאפשר – כי מתוך הבפנוכו הזה שלנו התפוצצנו זו לזו בשרשרת, ודווקא אז כאמור. וזה מוזר כי לקרוא טקסטים בסלון בזמן שיש מלחמה בחוץ זה כנראה נשמע נורא, ואנחנו כנראה נשמעות נוראות, אבל זו הייתה מידת האנוכיות שנזקקנו לה (אולי?), מידת מרחב הנשימה מהמחנק, מידת הדמיון הפרוע של מה יכול להיות אחרת, ובעצם, איך נראית שגרה בזמן מלחמה בכלל? כנראה עדיף לשאול שאלות בסלון מאשר בכלל לא. לא לפחד מהאמת בבניין הזה, שיסודות הבטון שלו נוצקו באדמת הארץ הזאת, החודרת באלימות אל המפרקים שבין העצמות ולתוך רשתית העין. לשאול, לשאול. לשטוף כלים, לתלות כביסה, לרצות אוויר. עליזה המשוגעת שוברת קירות, "קורעת לים", מבקשת לפענח את הכוח – לברוא עולם חדש (6). ואני גם בכלל לא רוצה שזה יישמע כמו התנצלות (שם מדבר הקול הזערורי שלי), זה מעשה פוליטי. "זו הפעולה הפוליטית הנחוצה ברגע זה: לומר את הדברים כהווייתם, לתאר את מה שאני באמת מרגישה בחיים שלי, במקום את מה שתמיד אמרו לי להרגיש", כתבה הפמיניסטית הרדיקלית קרול הניש ב־1969 במאמרה "האישי הוא פוליטי" (5), שעסק בקבוצות פמיניסטיות להעלאת תודעה. אז אולי זה מה שאנחנו בעצם?
ביבליוגרפיה:
(2) אנני ארנו, 2000, האירוע, הוצאת רסלינג.
(4) רד סטוקינגס, 2009 (1969), מניפסט הרדסטוקינגס, בתוך: דלית באום, דלילה אמיר, רונה בראייר-גארב, יפה ברלוביץ, דבורה גריינימן, שרון הלוי, דינה חרובי, סילביה פוגל-ביז'אווי (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
(1) סימון דה בובאר, 2006 (1949), המין השני כרך ראשון העובדות והמיתוסים, הוצאת בבל.
(3) וירג'יניה וולף, 2007 (1929), חדר משלך, הוצאת ידיעות אחרונות.
(5) Carol Hanisch, 1970 (1969), The Personal is Political, Notes from the Second Year: Women’s Liberation.
(6) שירן, ויקי. שוברת קיר. תל אביב: עם עובד, 2005. עמודים 54-55.