
מי מביא ת׳סטייל לג׳רוזלם
מוזיקה, כדורגל ובירות – שילוש מוכר ואהוב ותשתית טובה לחברות. גם חברי הילדות הירש גולדברג־פולין וענר שפירא חלקו אהבה לכל אלה. מגיל צעיר לקחו שניהם חלק פעיל בשלוש אבני יסוד של התרבות הירושלמית: סצנת ההיפ־הופ הירושלמית, קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים ופאב הסירה. וזה לא במקרה. במשך השנים נרקם בין מוקדים אלה חיבור מיוחד שהתבסס על ערכים משותפים. את היציע, הפאב ומעגלי הפריסטייל, ממלאים אנשים שמצליחים להכיל את המורכבות של העיר, שמסכימים להיות ׳גם וגם׳; אנשים שמאמינים בקהילתיות, בסולידריות, בחופש ובשוויון. ערכים אלו ליוו את הירש ואת ענר בכל מעשיהם. המלחמה לקחה מאיתנו את שניהם, אך האנרגיה והאהבה שפעלו מתוכן, ממשיכות להדהד ולהשפיע על המרחב הירושלמי שאהבו כל כך.
״הם היו מאוד־מאוד ירושלמים. הם אהבו את רחובות העיר, הלכו המון ברגל, התאהבו בקיצורי הדרך״, סיפרה ליבי גולדברג־פולין, אחותו של הירש. ענר, בן לאדריכל שימור ירושלמי, הכיר היטב את יופייה ההיסטורי של העיר ואת מורכבותה. רבים משיריו וציוריו עסקו בקונפליקט שבין קדושתה לבין צדדיה האפלים. ״נולדתי אל תוך עיר הקודש // תקופה בה ניסו ללבות פה רק עוד אש // גדלתי, איתי גם הגודש – בגרון״, כך נפתח שירו ״מאמין סתם״ מתוך האלבום "מחפש אהבה", שיצא לאחר מותו.
״יש בעיר מלחמה שאנחנו חייבים להתנגד לה – כי אנחנו מיעוט שמחזיק בערכים של חופש ושוויון״, משה שפירא אומר. הוא ראפר ירושלמי צעיר, בן דודו של ענר וחבר קרוב של הירש שהכיר אותו דרך היציע של הפועל. "דווקא המציאות הקשה בירושלים נתנה לענר, להירש ולנו את הדרייב להישאר, לפעול וליצור פה", גם ליבי מספרת, ״שניהם רצו לבנות משהו חדש ולא רק לשבור ולהתנגד לקיים״.
"הירש האמין שאין קדושה בעיר אם לא כולם שווים בה. הוא האמין בכל ליבו שיש לירושלים את הפוטנציאל להיות העיר הכי טובה בעולם – אם רק נדע לדבר, לפתור, לקבל ולאהוב". פרויקט הגמר שלו במגמת אומנות בתיכון הימלפרב – ציור שעדיין תלוי מעל שולחן העבודה בחדר שלו – מדגים זאת: ״ירושלים של כולם״ כתוב בגדול על רקע חומות העיר העתיקה, בשלוש שפות, בשחור ואדום – צבעי קבוצת הכדורגל שאהד.
הירש נולד בברקלי שבקליפורניה, ולאחר מכן הוא ומשפחתו התגוררו בריצ'מונד שבווירג'יניה בארצות הברית. הם עלו לירושלים ב־2008. בכיתה ג׳ הוא הגיע בפעם הראשונה למשחק באצטדיון טדי. "בהתחלה זה היה מוזר לו", אחותו ליבי מספרת, "כי הוא הכיר רק כדור פוטבול אליפסה, לא עגול. בתור עולה חדש, הירש הרגיש זר. המקום שבו הוא הרגיש שייך לראשונה, היה ביציע של הפועל". הפועל הייתה בשבילו לא רק קבוצה, הוא מצא בה שייכות ערכית. זה היה מקום שהוא פגש בו אנשים שרוצים להיות פה למרות הביקורת וגאים להיות ירושלמים למרות המורכבות.
הפועל ירושלים, מהקבוצות הוותיקות בארץ, נוסדה ב־1926 ביוזמת הסתדרות העובדים ונשאה זהות סוציאליסטית עמוקה תחת סמל הפטיש והמגל. ב־1955 עברה הקבוצה מהמגרש הביתי בימק"א למגרש ברחוב רחל אמנו בקטמון, וזה הביא דור חדש של אוהדים. בשיאה, זכתה הקבוצה בגביע המדינה היחיד שלה בשנת 1973, אך משם הידרדרה בעקבות ניהול כושל, ניתוק מהקהילה ומכירת מגרש קטמון.
ב־2007, עקב המשבר, כשברור היה שהבעלים לא מתכוונים לעזוב, כמה אוהדים לקחו את גורלם בידם בהחלטה היסטורית: להקים את הפועל קטמון ירושלים – מועדון חדש, עצמאי ודמוקרטי, בבעלות האוהדים. זה היה צעד חסר תקדים בנוף הכדורגל הישראלי. שנים פעלו שני המועדונים, בלב חצוי, זה לצד זה, עד לקריסה של הפועל ירושלים ב־2019. שנה לאחר מכן, קבוצת קטמון רכשה את הזכויות לשם ״הפועל ירושלים״, וכל האוהדים יכלו להתאחד סוף־סוף תחת קבוצה אחת בבעלותם. במשך השנים נהייתה הקבוצה לסמל לעשייה פוליטית וחברתית בעיר. הקבוצה הציעה אלטרנטיבה פלורליסטית ואנטי־גזענית ליריבה העירונית בית"ר ירושלים, שמזוהה עם הימין הלאומני.
"שמתי סטיקר בולט של 'לילה טוב גזען צהוב' על הלוקר שלי, וגם אם מכירים אותי בהימלפרב בתור האשכנזי השמאלני שאוהד 'הגועֵל' – אני מבין שהפועל קטמון זה משהו שצריך להתגאות בו". כך סיפר הירש כשהיה בן 15, לכתבה “הכר את האוהד” שהתפרסמה בפנזין ״היציע האדום״. "היום אני מדבר חופשי גם על פוליטיקה וגם על קטמון – ובלי שום דאגה".
״היציע האדום״ הוא פנזין האוהדים של הפועל קטמון (טרם האיחוד עם הפועל ירושלים). הוא עסק במשחקי הכדורגל עצמם, ובנושאים השזורים בהם, כמו פוליטיקה וחברה. הירש לא רק התראיין לכתבה, אלא לקח חלק פעיל בהוצאת הפנזין ובהפצתו. הוא נהג לאסוף את העיתונים מבית הדפוס ולחלק אותם במשחקים. הירש אהב את פורמט הפנזין שהיה ישיר וקהילתי, חינמי ונגיש לכולם, וראה בפנזין כלי אמיתי להשפעה.
פנזין האוהדים הוא דוגמה אחת מני רבות לפרויקטים החברתיים שהמועדון מעורב בהם. "ליגת השכונות" למשל, פרויקט הדגל הנוכחי של הפועל ירושלים מפגיש ילדים מכל רחבי הארץ ומקדם פעילות ספורטיבית ברוח הסובלנות. דוגמאות נוספות הן: קבוצות משולבות למבוגרים ולילדים בעלי צרכים מיוחדים, פעילויות בבתי ספר יהודיים וערביים, חוגים לילדי עוטף עזה שפונו לירושלים, אירוח משפחות באצטדיון הבית ואימוץ שחקנים צעירים מהפריפריה בזמן מלחמה.

ברוח זו, בקיץ האחרון, הקימו הפועל ירושלים את קבוצת הכדורגל הלהטב"קית הראשונה בישראל בשיתוף הבית הפתוח. זאת בהמשך לתקדים שיצרה הפועל בדצמבר 2015, כשהייתה לקבוצת הספורט הראשונה בישראל שהניפה דגל גאווה במגרש. באותה שנה, שינתה קבוצת הנערות של המועדון את שמה ל"הפועל קטמון ירושלים – שירה" לזכר שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה.
״הגיע הזמן שקהל הספורט בארץ יגיע להבנה ש'הומו' זו לא קללה והומופוביה היא גזענות לכל דבר. בינתיים, אנחנו נמשיך לחייך ולנופף בדגל הצבעוני בגאווה בזמן שתקראו לנו הומואים, ולתת לכם בראש ביציעים ובמגרש״ כתבו "בריגדה מלחה" בעמוד הפייסבוק שלהם בדצמבר 2015.
בריגדה מלחה, ארגון האולטראס של הפועל ירושלים, היא הלב הפועם של היציע – הגרעין שאחראי לדגלים, תופים, תפאורות, שירים ולפירוטכניקה. התרבות הזאת, שמקורה באיטליה של שנות השישים, הגיעה גם למלחה בזכות כמה ילדים עם תופים שנהיו לכוח מרכזי ביציע. העשייה שלהם לא מסתכמת רק בעידוד, חברי הבריגדה מחויבים לערכים החברתיים של המועדון: הם נאבקים בגזענות, בהומופוביה ובסקסיזם, ויוצרים יציע פתוח ומכיל. הם נאבקים למען עולם צודק יותר. הצטרפות לבריגדה כרוכה בין היתר בעידוד קבוע ביציע, בימי עבודה, לילות לבנים ובנסיעות למשחקי חוץ. כדי לעבור ממעמד של ג’וניור ולהיות חלק מהארגון, צריך להתמיד, להפגין נוכחות ולתת מעצמך באמת. מדובר בתהליך ארוך שלא לכל אחד יש סבלנות אליו, אבל מי שמשקיע נעשה לחלק מהלב הפועם של הארגון.
הירש היה בדיוק כזה – פרצוף מוכר בכל משחק, מגיע ראשון והולך אחרון, מחזיק דגל וחובש כובע טמבל מעוטר בסיכות. הוא לא היה גרופי קלאסי שנסחף. הוא העמיק, חקר ורצה להבין מה עומד מאחורי כל סמל וכל החלטה. בכלל, הוא התעניין מאוד בתרבות האולטראס. היה לו אוסף סיכות של ארגוני אולטראס מכל העולם, וכל סיכה ידע להסביר במדויק: מה היא מייצגת ולמה הניח אותה במיקום כזה ולא אחר. כבר בגיל 16 הצליח לרכוש את אמון החברים, והיה לחלק מהבריגדה.
״הגיע הזמן שקהל הספורט בארץ יגיע להבנה ש׳הומו׳ זו לא קללה והומופוביה היא גזענות לכל דבר. בינתיים, אנחנו נמשיך לחייך ולנופף בדגל הצבעוני בגאווה בזמן שתקראו לנו הומואים, ולתת לכם בראש ביציעים ובמגרש״ כתבו ״בריגדה מלחה״ בעמוד הפייסבוק שלהם בדצמבר 2015.
"אנחנו לא מה שאנחנו חושבים. אנחנו אפילו לא מה שאנחנו מאמינים בו. בחיים האלה – אנחנו מה שאנחנו עושים", אמרה רייצ׳ל גולדברג־פולין, אימא של הירש, על כל במה אפשרית בעולם במאבקה למען השבת החטופים. מהסיפורים על הירש, רואים כמה הוא ספג את הרוח הזו, וכמה היה בחיפוש תמידי אחר מפגש בין רעיונות גדולים לבין החיים עצמם. "כשהיה את הגירוש של האריתראים, בסוף כיתה ח', הוא הכריח את כל המשפחה לבוא איתו להפגנות," ליבי נזכרת. "וכשאברה מנגיסטו נחטף ב־2014 והיו הפגנות קטנות בכיכר פריז, אולי חמישה אנשים – הירש היה שם. עמד איתם."
״כשהירש התגייס לשריון, הוא התעקש לצאת לקורס חובשים״ ליבי ממשיכה. ״הוא ידע שכחובש הוא מזוהה עם רפואה וטיפול. הוא רצה שאפילו אם לא תהיה לו ברירה, ויצטרך להשתתף במעצר, תהיה לו אפשרות לגשת לזקן שיושב על הרצפה ולהגיד – אני פה איתך." הוא שאף לשמור על האפשרות להיטיב ולאפשר תמיכה גם בתוך מערכת כוח – להשפיע מבפנים.
״יש בו משהו 'פאק דה סיסטם', אבל ממקום של כבוד. הוא אף פעם לא זלזל באף אחד, גם אם לא הסכים איתו. גדלנו בבית דתי, ומאז שעלינו לארץ, אנחנו חלק מקהילת 'הקהל' – מניין שוויוני בשכונת בקעה". כשהיה בכיתה י״ב, הושיב הירש את ההורים ואמר ״אני לא רוצה שהלייף סטייל שלי יהיה כמו שלכם, אבל אמשיך לכבד אתכם ואת הדת״. בכל ערב שבת השתתף הירש בקידוש, ומשם המשיך לפאב הסירה. מהפאב לרוב התגלגל למסיבה, וגם אם זו נגמרה בשעות הבוקר, הוא הקפיד להגיע בשבת לבית הכנסת עם אביו. וכמובן, דבר לא היה יכול למנוע ממנו להגיע בקביעות למשחקי הכדורגל של הפועל במוצ"ש.

הסירה הוא הפאב של הפועל ירושלים. כמו הירש, אוהדי הקבוצה נוהגים לשבת בסירה בקביעות. אין ספור סטיקרים, פוסטרים, כתובות גרפיטי ותמונות מעידים על הקשר העמוק בין הפאב לקבוצה. "מה זו התמונה הזאת?" שאלנו את ליאור גוטריימן, מייסד הפאב. סמוך לשולחן שלנו, מתוך צילום שחור־לבן, חייכו אלינו חבורת ילדים כדורגלנים. כיתוב לבן על גבי התמונה מפרט תאריכים, שעות ושמות כמו מארקי פאנק (Markey Funk), אנה הלטה, צחי סוזנה, די־ג'יים ומוזיקאים שונים. "זה הליין־אפ החודשי של ספטמבר 2005, מחודשי הפעילות הראשונים של המקום", נזכר ליאור ומחייך. הסירה שימשה מאז ומעולם מעין מעבדה מוזיקלית ניסיונית בשביל סצנות ובשביל אומנים שונים. "הייתי חופר ונובר אחרי אומנים מכל הארץ, מחפש קולות מיוחדים להביא", הוא מספר. כך היה מאז ומתמיד – הסירה הוא מקום של מוזיקה, ושל כדורגל, באופן הכי ירושלמי שיש.
הפאב ממוקם בבניין היסטורי שנבנה בתחילת המאה ה־20. הוא נפתח ב־8 במאי 2005, שלושה חודשים בלבד לאחר סיום האינתיפאדה השנייה, כשהעיר הייתה מדממת וריקה מאנשים. "עד אז היו באים לפה די־ג'יים ואומנים מחו"ל. העיר פרחה ואז הכול נגמר, הייתה הגירה המונית מירושלים", ליאור מספר. למרות זאת, הוא לא ראה בפתיחת הסירה צעד אמיץ במיוחד, אלא מענה פשוט על צורך. "תמיד כל דור בירושלים פתח את הפאבים שלו, אבל בדור שלי זה נתקע". את הדעיכה ליאור תולה לא רק במציאות הביטחונית, אלא גם בתחושתם של צעירים חילונים רבים שלא מרגישים שיש להם מקום כאן.
החיבור בין הסירה לבין הפועל התהווה בטבעיות. ראשית החיבור נטוע בזהות האישית של ליאור: סבו היה סדרן במשחקי הקבוצה, אביו אוהד ותיק ובביתו תמיד דיברו כדורגל. בשנת 2013, עם העלייה של קטמון לליגה הלאומית, פרצה בסירה חגיגת רחוב ספונטנית – שחקנים עלו למרפסת, מאות אוהדים מילאו את הרחוב והקשר בין הפאב לקבוצה נהיה רשמי. ליאור מסביר, "בהפועל, התקציב אינו העיקר, אלא האוהדים והנשמה". ברוח זו פועל גם פאב הסירה: “אצל סוציאליסטים, הכסף נמצא בסוף ולא בהתחלה. קודם ערכים, אחר כך רווח". ב־2017, לני בוס – גם הוא ירושלמי ואוהד הפועל – הצטרף לבעלות של הפאב. יחד, הקימו לני וליאור את קפה הסירה, שפועל באזור הפאב בשעות היום.
השותפות ביניהם הידקה עוד יותר את הקשר בין הסירה לבין הפועל והבריגדה. “כשאתה נכנס לסירה, אתה לא נמדד לפי מי אתה, אלא מה אתה” לני אומר. המקום, כמו הקבוצה, פתוח לכולם: יהודים וערבים, נשים ולהט"ב, חילונים, דתיים ואנשים עם מוגבלויות. "אנחנו לא מדברים על דו־קיום", ליאור מוסיף, "אנחנו מדברים על קיום משותף. אני לא רואה את עצמי כיהודי שמנהל את המקום – אני קודם כל ירושלמי". לני מסכם, "הסירה לא יכולה להיוולד בשום מקום אחר מלבד ירושלים – היא תוצר של הפסיפס האנושי ושל הניגודים שבה".
לפני ימי הסירה התקיים באותו חלל פאב בשם "דיוואן", פריד בשארה הקים אותו, ובשנותיו האחרונות ניהלה אותו לידיה מלטין. שם, בערב אחד בשנת 2003, די־ג'יי מת'אמורף, שבתיקלוטיו היה גם מיקרופון פתוח, הניח את היסודות למסורת ערבי פריסטייל בשם "מקלט מוצאי שבת". ערבים אלו משכו אליהם את מיטב אומני ההיפ־הופ המקומיים. בהובלתו של רוקי בי (רועי אסייג) ומארקי פאנק, עלו לבמה די־ג'יים וראפרים שונים שהופיעו במגוון שפות. באותה תקופה – שיא האינתיפאדה השנייה – ירושלים הייתה עיר רפאים, והדיוואן, בתור אחד המקומות היחידים שפעלו אז, נהיה למקלט תרבותי ממשי. ערבי "מקלט מוצאי שבת" הותירו חותם תרבותי שמהדהד עד היום בסצנת ההיפ־הופ הירושלמית והישראלית.
גם בימי הסירה התקיימו במקום ערבי היפ־הופ ומעגלי פריסטייל שונים. ״אני מת על היפ־הופ", ליאור אומר, "ורציתי שהסירה תמשיך את המסורת הזאת ושתיתן את האפשרות למה פתוחה". בשנת 2016, נבו שיראזי ואברי ג' הקימו יחד את הרכב ההיפ־הופ "פלא אוזן", והיו נוהגים לעשות ערבי היפ־הופ ופרייסטיל בסירה. באותה שנה, בחור צעיר בשם עמית התחיל לעבוד בסירה. הוא גדל בגילה, ולדבריו, היה 'עוף מוזר'. ילד חנון שאהב לקרוא ספרים ותמיד נבחר אחרון למשחק. עמית לא הגיע מבית פוליטי שמאלני, ואביו היה בית"ריסט בנשמה, אבל הוא מצא את דרכו למשחקים של הפועל ירושלים ונעשה אוהד שרוף. בגיל 16 הוא הגיע לראשונה למכולה של הבריגדה במלחה, מוקד מפגש לאוהדים צעירים מכל העיר, ושם התחזקה זהותו כאוהד. "הבנו ש'אולטראס' זה לא רק לתיכון – זה לכל החיים", הוא אומר. בעקבות העבודה בסירה הוא גילה כי סצנת התרבות המקומית מורכבת ברובה מאנשים שהוא מכיר מהיציע. את נבו שירזי למשל הוא הכיר באצטדיון. הוא זה שהביא אותו להשתתף בערבי הפרייסטיל. ״מפה לשם התחלתי לפלרטט עם זה״, הוא אומר, ״והתאהבתי״. התחביב נהיה למהות, וכיום עמית מוכר בשם הבמה שלו: "עדש בדש" – אחד הקולות המרכזיים בסצנת ההיפ־הופ הירושלמית.


בשנת 2020 קם בית נוסף לסצנת ההיפ־הופ העירונית – בפונדק, מקום שהתקיימו בו המסיבות החמות של העיר באותה תקופה. שיחת סלון בין טדי טרגר, אילון פיי ועומרי רותם (מנהל הפונדק לשעבר ובעליו), הולידה רעיון פשוט: לא עוד מסיבת טכנו, אלא ערב במה פתוחה שבו ההיפ־הופ במרכז. הצלחתו של הערב הראשון הובילה לסדרת אירועים שבהם מיקרופון עבר מיד ליד – חרדי בפריסטייל, מישהי שנותנת שואו בשלוש שפות, ומסיבה גדולה שנמשכה עד אור הבוקר. כך התגבשה סביב האירועים חבורת ה״הייפ״, שביקשה לתת מקום לאומנים לא מוכרים, וליצור מרחב בטוח למי שמפחד לעלות לבמה. "בסוף זה גם היה מקום לשבת, לשתות בירה ולדבר על היפ־הופ. לא היו הרבה כאלה פה, אז יצרנו אחד בעצמנו" סיפר טדי.
אחד מהראפרים שפרצו בזכות ה"הייפ" הוא איתן אבקסיס. איתן התחיל את דרכו ב"הייפ" בתפקיד עוזר הפקה שסבל מפחד במה ונהיה במהרה לחלק בלתי נפרד מהחבורה. "זה היה מפלט תרבותי. פתאום הבנתי שיש עוד אנשים כמוני" הוא מספר. בדומה לעדש, היום איתן הוא אחד הראפרים הבולטים בסצנה הירושלמית. שם הבמה שלו, "בעל זבוב", נבחר בעקבות אהבתו לחרקים. "אמא אומרת שעוד לפני שידעתי לדבר, הייתי אוסף חרקים ומתבונן בהם שעות". היום, יש לו קעקועים של חרקים על כל הגוף, והוא מגדל בבית תיקנים מזנים שונים. גם עדש היה חלק מהגרעין הקבוע של ה"הייפ" והפך לחבר קרוב של איתן. "לפני ההופעות היינו אומרים לעדש, 'תעלה, תגיד משהו, תתמוך. זה התפקיד שלך'. זה היה כמו טיפול פסיכולוגי", טדי מספר, "הכי חשוב היה לנו שכולם ירגישו שיש להם מקום לעלות".
לאחר שנה של אירועים בפונדק, לפני שנסגר, טדי ואילון החליטו להעביר את המקל. "מעולם לא רצינו להחזיק בזה", טדי מסביר, "רצינו פשוט ליהנות. יצרנו פלטפורמה, תנועה, ורצינו למסור אותה הלאה לאנשים שחיים את זה יותר מאיתנו". באירוע האחרון של ה"הייפ" במתחם התחנה, התקיים טקס סמלי: בסיום הופעה של בעל זבוב, טדי ואילון עלו לבמה והכתירו אותו ליורש. "אנשים כמוהו הם הסיבה שהתחלנו את ה'הייפ'", הם אמרו. איתן לקח את התואר החדש בשתי ידיים והמשיך את הליין עם עדש, נועם אחיטוב ויוגיבר. המסיבה הראשונה שארגנו יחד התקיימה בפרגמון באותו קונספט מוכר: מיקרופון פתוח, פריסטייל, הופעה ודי־ג'יים. המקום התפוצץ באנשים. החבורה הספיקה לקיים שתי מסיבות נוספות עד שהמלחמה קטעה את הרצף. גם אוהדי הפועל הגיעו לאירועים האלו, כחלק מחיבור טבעי שנרקם לאורך הזמן בין הסצנות. היפ־הופ והפועל הם שניהם ביטוי לאותה תרבות רחוב שעדש מייצג ומדבר מתוכה. הוא מביא איתו את האנרגיה והרוח הקהילתית מהיציע אל הבמה.
בשנתיים האחרונות, פנה איתן לעיסוק נוסף ומפתיע. "פעם הייתי בונה קונסטרוקציות, היום אני בונה ציפורניים", הוא אומר. הוא החל להתעניין בלק ג'ל כשאחיותיו הזמינו מכונה ולקים מאלי אקספרס. העיסוק בחומר ובציורים המדויקים, הלהיב אותו. אחרי חמש שנים שעבד בשיפוצים, כשגופו כבר לא עמד בעבודה הפיזית, נרשם איתן לקורס לק ג'ל. "באתי במכנסיים של טייח, כולן חשבו שנכנסתי בטעות", הוא צוחק. שבועיים אחר כך כבר קיבל לקוחה ראשונה. "אני גם ראפר וגם קוסמטיקאי. זה אולי נשמע סותר, אבל גם בהיפ־הופ יש עדינות פשוט מסוג אחר". כמה מלקוחותיו הן נשים מהסצנה המקומית. "יושבים, עושים לק ג'ל, משמיעים אחד לשני טיונים". לטדי, ממקימי ה"הייפ", ברור שפתיחת הדלת לנשים בסצנה הגיעה מאיתן ועדש: "הם חיבקו את הרגישות הזאת. לפני כן, לא כל כך הייתה במה לנשים, וכשנכנסו למעגלי הפריסטייל משהו נפתח" יוצרות רבות צמחו ממעגלים בהובלתם: נגה שורק (נוג), רוני שוש חבר, אילני, דיאנה רום, גלי סהר ואחרות. כולן כבר על הבמות, משתפות פעולה ומרחיבות את גבולות הז’אנר.
בסצנה הירושלמית יש המון רגש, חיבור לקהילה ואהבה גדולה לעיר שחוזרת שוב ושוב ביציע ובשורות המילים של הראפרים המקומיים. "הקשיים בעיר דווקא מזינים את הסצנה, היפ־הופ נולד מתוך קושי – הוא בא לטהר, לנקות״, איתן מסביר. "יש לי קעקוע 02 מתחת לצוואר, זו הצהרת כוונות, אני ראפר ירושלמי – זו לא רק הגדרה, זאת זהות". ״בירושלים יש משהו דוגרי. בין הפיגועים למסיבות, אנחנו מוצאים את המקלט שלנו בעיר – את הביחד.״ משה שפירא מוסיף. את האהבה לירושלים, למחתרת ולהיפ־הופ, חלק משה עם בן דודו ענר.
משה וענר עבדו יחד על מוזיקה. ב־6 באוקטובר, יום לפני שנהרג, הספיק ענר להקליט בית לשיר "חתולים" מתוך האלבום של משה "בלאגן", שיצא לאחרונה. "משה על הבִּיט, יש מסיבה באוויר, משה על הביט, אז אין סיבה שתעביר", שר שם ענר. השיר עוסק בחוויית חיים כמו של חתולי רחוב – שוטטות, פגיעות, הישרדות וחיפוש אחר חום ואהבה. "אני מניח שענר התחבר לשיר הזה", משה מסביר, "אהב להסתובב. לא היה לו רישיון – רק הליכות ואוטובוסים. הוא היה חסר פחד – מטפס על עמודים, על גגות. היה לו אופי חתולי". בדצמבר 2023, שלט ההנצחה של יציע אוהדי הפועל ירושלים תיאר את ענר בדיוק כך: "ענר שפירא ז"ל – חתול רחוב, אנרכיסט, אומן, איש של מילים".

בליל 6 באוקטובר, כחלק מהמסלול הקבוע של שישי, הירש וענר הגיעו לסירה בפעם האחרונה.
בשעה 03:30 לפנות בוקר הם יצאו למסיבת הנובה ברעים. "כילד חופש, סצנת הטראנס התאימה בול להירש" ליבי מספרת. בקיץ האחרון שלו טייל כמה חודשים באירופה: במשך תשעה שבועות היה בשישה פסטיבלים בשש מדינות שונות. גם ענר אהב מאוד פסטיבלי טראנס, והם היו נוהגים ללכת למסיבות יחד. היו להם עוד חלומות גדולים על טיולים ארוכים, אבל היה להם ברור שירושלים היא הבית. ליבי מסכמת, "חופש אמיתי מתקיים רק כשיש לאן לחזור. חופש בלי ערכים – זה לא חופש זה אבדון".
בבוקר 7 באוקטובר, כשפרצה מתקפת חמאס, ברחו ענר, הירש וצעירים נוספים ממסיבת הנובה ונכנסו למיגונית עם עוד 24 אנשים. המחבלים הקיפו אותה והחלו להשליך לתוכה רימונים. ענר נעמד לבדו בפתח המיגונית. רימון אחר רימון, תפס והשליך החוצה עד שהרימון השמיני התפוצץ בידו. הוא נהרג במקום. המחבלים נכנסו פנימה, חלק מהאנשים נרצחו ואחרים נחטפו אל תוך רצועת עזה – בהם הירש, שנפצע קשה וזרועו נקטעה במהלך ההתקפה. בזכות מעשה הגבורה של ענר ניצלו עשרה בני אדם.
"באותו בוקר", לני מספר, "ישבנו כמה חבר’ה בחלל הפנימי של הפאב, כולם עם טלפונים, מחפשים עדכונים על ענר והירש. ניסינו להבין מה קורה, כשהכול עוד היה מטושטש. הייתה דאגה מטורפת." ב־8 באוקטובר, כשכולם פחדו לצאת מהבית, הפאב נפתח. "זו לא היתה החלטה עסקית" לני מדגיש, "פתחנו בגלל הבנה של תפקיד המקום – להיות סלון, מרחב מפגש, מקום שאנשים עוברים בו יחד את היום־יום". ליאור ממשיך ואומר, "הסירה לא נסגרת אף פעם – לא ביום כיפור ולא בימי זיכרון. סבא שלי, ניצול גטו ורשה, היה אלכוהוליסט וביום השואה שתה כפול. תפקיד הפאב בתור מקום קהילתי הוא לאפשר מפגש על כוס בירה או וויסקי, לא רק סביב שמחה, אלא גם סביב כאב".
"חודשים לפני שנחטף, הירש ביקש לעבוד בסירה, אבל אמר שלא יכול להתחייב לזמן ארוך. הוא היה משוחרר טרי ותכנן לנסוע למזרח. אני זוכר שכשאני השתחררתי ושאלו אותי אם אני נוסע, שיקרתי כדי לקבל עבודה. הירש? הוא אמר את האמת. כי זה היה הבן אדם", ליאור מספר, "כשהירש היה חטוף חלמתי שאני רואה אותו מוזג לי בירה ביד תותבת". ליאור היה בטוח שהירש יחזור בחיים ועוד יעבוד בפאב. "זה הורג אותי שהוא לא עבד פה ושהוא לא נשאר".
בימי המלחמה, שעדיין מתרחשת, הסירה היא מוקד מפגש של תקווה, דאגה ועצב. "גם מי שלא היה חלק מהמעגלים הקרובים, לא יכול היה להישאר אדיש למה שעבר על המקום", לני אומר. הפאב התגייס למאבק להשבתו של הירש, הדפיס חולצות והפיץ סטיקרים. "מחזירים את הירש הביתה עכשיו" נכתב על כרזה אדומה גדולה שתלו מעל הכניסה לסירה לצד תצלום של הירש מביט לאחור – דימוי שנהיה לסמל במאבק להשבתו. מבטו החודר מהדהד את העובדה שמהמקום הזה יצאו הוא וענר למסיבה ממנה לא שבו. כשנודע על מותו של הירש, מיד לאחר משחק של הפועל, הגיעו למקום מאות אנשים. זה היה רגע של שבר, של התכנסות ושל בכי משותף. "מאז", ליאור מסכם, "הבנתי שה־7 באוקטובר והסיפור של הירש וענר יעצבו את הסירה לשנים הקרובות".
באוגוסט 2024, נרצחו בשבי הירש וחמישה חטופים נוספים ששהו עימו במנהרת החמאס. למסע ההלוויה הגיעו אלפי אנשים. מבקעה ועד לבית העלמין הייתה הדרך מלאה בדגלים ובאנשים שעמדו בצידי הדרך וליוו אותו בפעם האחרונה. חברי הבריגדה, שידעו כמה אנשים צפויים להגיע, באו מוקדם כדי לתפוס מקום קרוב למשפחה. בזמן ההמתנה, מישהו התחיל לשיר: ״הפוהרש חיי הם רק טעות חסרי כל משמעות שאתה לא לצידי, הפוהרש גרמת לי כאב שברת לי את הלב אותך אני אוהב״. מה שהתחיל כבדיחה פנימית ביציע – עיבוד של שיר עידוד של הפועל, שבו שילבו את המילה הפועל ואת שמו של הירש – נהיה פתאום שיר פרידה. שיר שכעת לא שרים כבר ביציע, אלא שיר לרגעים של זיכרון וגעגוע להירש. כשהמתינו בבית העלמין, נשמעה פתאום תפילה: "אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים…" חברי קהילת "הקהל", בית הכנסת של הירש, התחילו לשיר תפילה שנאמרת בעשרת ימי תשובה. וכך התפתח דיאלוג חי בין השירה של הבריגדה לזו של חברי "הקהל" – פינג פונג בין שירי עידוד לתפילה. מי שלא הכיר את המילים למד אותן תוך כדי. ברגע המיוחד הזה נחשף פסקול חייו של הירש, שממשיך להדהד גם אחרי לכתו. פרופ' בנימין פולק, חבר קהילת "הקהל", אמר בערב 30 לזכרו של הירש: "הרמוניה אינה אחידות. זו לא שירה קולקטיבית בצליל מושלם ואחיד. הרמוניה היא חיבור של קולות השונים זה מזה בתכלית, להישמע ולהדהד יחד בתיאום הדדי. הרמוניה של הבדל – זו המוזיקה האמיתית. האור שהירש מביא אינו אור טהור, אחיד והומוגני אלא אור הרמוני שמגשר בין שמיים לארץ, בין לילה ליום, בין אנשים שונים. האור הזה נגלה רק אם מביטים בו נכון. והירש היה האור הזה, אשר לימד אותנו שהדרך הסבירה היחידה באמת להגיב לכאב, לאכזריות ולאדישות היא להעביר הלאה אהבה״.
"רק אחרי שהירש נחטף", ליבי מספרת, "ההורים שלי התחילו להבין עד כמה הפועל והבריגדה היו חלק משמעותי מהחיים שלו, ועד כמה הם מחויבים אליו". כבר מהבוקר של 7 באוקטובר, חברי הבריגדה עמדו לצד המשפחה, עטפו אותם ולא עזבו. בעוד משפחתו של הירש הובילה את המאבק הדיפלומטי בזירה הבינלאומית, הבריגדה פעלה בשטח – יצאה לרחוב, צעקה, מחתה והמשיכה להזכיר את הירש בכל דרך. האוהדים לבשו אדום־שחור, את תמונתו של הירש ואת הכיתוב "Bring Hersh Home". הם תלו סטיקרים ברחבי העיר, הניפו שלטים רבים ביציע, ושרו שירים שכתבו עבורו. גם האוטובוסים שבעבר הסיעו למשחקים, הוסבו למען הסעות להפגנות. המטרה הייתה ברורה – לשמור את המאבק להחזרתו ולהחזרת כלל החטופים בתודעה הציבורית. הבריגדה והפועל הגיעו לרגע הזה כקהילה חזקה, מגובשת ומגויסת. הקשר עם המשפחה וקהילת ״הקהל״ היה הדוק. כשהפגנה התקיימה במקביל למשחק הם בחרו ללכת להפגנה. הם הבינו שמדובר במאבק על החיים של אחד משלהם. הפעולה שלהם חרגה מעבר למעגל הקבוע של האוהדים, ונהייתה לקריאה רחבה של סולידריות. ביציע וברחוב, הם הצליחו ליצור הד ציבורי שחצה קבוצות וזהויות.
"העולם הוא בר חלוף, וככה אנשים. המוזיקה לנצח מרחפת על פני המים" – כתב ענר בשירו "נקי". "הוא האמין שמעל הכול מילים הן נצחיות, בעזרתן הוא ביטא את המחשבות שלו", סיפרה אילה שפירא, אחותו. בשירו "דראגון בול" הוא כתב: "תחפש את החיים שלי בטקסטים כי לא תמצא אותם באינסטגרם, בוי". השירים של ענר מאפשרים הצצה לעולמו הפנימי: חוויות אישיות, שאלות קיומיות, כאב ופגיעות לצד קול ביקורתי שמתבונן החוצה, בזעם, באירוניה ובשאיפה לצדק. לא פעם הגבולות בין המאבק הפנימי למאבק החברתי מיטשטשים במילותיו.
ענר כתב שירים רבים בחייו. בילדותו למד לנגן בפסנתר, כמו חמשת אחיותיו ואחיו שהתחנכו כולם על אהבת מוזיקה ונגינה. בגיל ההתבגרות הוא גילה את ההיפ־הופ, והתחיל לשיר ראפ. "הבנים היו שמים ביטים ויורדים אחד על השני. מחוויה נחמדה עם החברים זה הפך להיות החלום", נזכרת אילה. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. בכל הזדמנות הוא כתב, הלחין והשמיע למשפחה. "הוא לא אהב סמול טוק – את השיח הסתמי, הוא רצה לדבר על מה שיושב לו על הלב". גם בציור הוא מצא פורקן. ציורים עמוסים בתנועה ובצבע היו פורצים ממנו בבת אחת, לפעמים תוך דקות, על דף במחברת או על קיר במרחב הציבורי. "חובבן" הוא חתם על ציוריו ברחובות. ענר אהב גרפיטי, אבל צייר תמיד בטוש ולא בספריי כמו 'מקצוען'. אילה רואה בכך ענווה, "ספריי זה כאילו הפועל, טוש זה כשאתה בא כאדם יחיד בלי משהו גדול מאחוריך". מאז מותו, החלו להופיע ברחבי העיר כתובות "חובבן לנצח" במחווה לזכרו.
כפי שהבריגדה נרתמה למאבק להשבת הירש, נרתמה קהילת ההיפ־הופ להנצחתו של ענר ולמוזיקה שיצר. ענר בנה אולפן קטן בחדרו, והספיק להקליט בו למעלה מ־60 קטעים. חלקם ביטים שיצר, חלקם שירים שביצע בעצמו וקטעים נוספים שנועדו לשיתופי פעולה ולהפקות של אחרים. ימים ספורים לאחר מותו, הבינה משפחתו שחייבים להוציא את המוזיקה החוצה – ומהר. באמצעות בן דודו משה שפירא נוצר הקשר עם עדש, שהכיר דרך סצנת ההיפ־הופ הירושלמית ויציע הפועל, במטרה שילווה את הפרויקט. עדש פנה לאברי ג', מ"פלא אוזן", וגייס אותו לתפקיד מפיק מוזיקלי. "ענר אהב את פלא אוזן", אברי מספר, "הוא היה בא להופעות. ראיתי אצלנו תקליטים וסטיקרים שלו. באחת ההופעות בירושלים הוא ניגש אליי לפני שהתחילה, ודיברנו ארוכות על ראפ, תרבות ועל ירושלים. בסוף החלפנו טלפונים, שמרתי אותו אצלי". הבחירה באברי הייתה טבעית – להמשיך את מה שענר התחיל ולעזור ליצירה לצאת לעולם. הפרויקט התחיל בשיר "ג'רוז" שאברי מיקסס כבר באוקטובר 2023, זמן קצר לאחר תחילת המלחמה.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שענר תפס את המיקרופון ב'מקלט מוצאי שבת' ואמר בקול: "י־רו־שָ־לַ־י־ם… מי מביא את הסטייל לג'רוז" ואני אהבתי את זה ממש", נזכר עדש.
זה היה לפני שלוש שנים בסירה, בערב של "מקלט מוצאי שבת". התמונה שלו עומד במרכז המעגל, אוחז במיקרופון, נהייתה מאז מותו לאייקון בסצנת ההיפ־הופ הירושלמית. בשנים האחרונות עדש מקים אירועי במה פתוחה ובהם כמה ערבי "מקלט מוצאי שבת" בסירה.
העבודה התגלגלה ליצירת האי־פי (EP) "מבוא לענרכיזם" – מיני־אלבום ובו שישה שירים של ענר. הוא יצא כעבור כמה חודשים במרץ 2024. "שם האלבום משקף את תפיסתו כלפי העולם" אילה שפירא אומרת. "התכנסנו – המשפחה והחברים הקרובים – מיפינו את כל החומרים שענר השאיר, ומתוכם יצרנו את האלבום הזה", עדש מספר. "זה לא בהכרח מה שענר תכנן להוציא או סדר השירים שהוא רצה, אבל זה מה שחשבנו שצריך להישמע עכשיו – שירים שמדברים את רוח התקופה, שיש בהם אמירה או התייחסות למצב." אברי הוסיף.
בין שירי האלבום, בולט השיר "שנאת אחים" שהושמע לא מעט בתחנות הרדיו – בשיר ענר קורא בבהירות: "היום אני נלחם נגד שנאת אחים". אברי מסביר ש"אולי זה נשמע בנאלי, אבל להגיד משהו ברור כל כך בצורה כזאת מזוקקת זה לא מובן מאליו". לשיר הצטרף גם שאנן סטריט, חבר להקת הדג נחש, גם הוא ירושלמי שנהג לשבת בדיוואן ובסירה. שאנן הוסיף בית חדש: "אף פעם לא עשיתי דואט עם מישהו מת ואם להגיד לך את האמת ענר, אני לא בטוח שזה היה לי חסר… עוד שומרים לך מקום בסירה אז אל תדאג אם תגיע/ יש שם מישהו שאתה מכיר״.
שלושה חודשים לאחר צאת האי־פי "מבוא לענרכיזם", פנו המשפחה והחברים להשלמת המשימה שנותרה – הוצאת האלבום המלא שגיבש וערך בחייו. "אם קורה לי משהו תדאגו שהאלבום ייצא" אמר ענר למשפחתו. "אני עשיתי רק מיקס", אברי מסביר, "שמרנו על היצירה של ענר כפי שהוא עצמו עיצב אותה. כיבדתי את השלב שבו היא הייתה ואת הדרך שהוא הותיר". לאלבום, שענר לא הספיק לבחור לו שם, קראה משפחתו "מחפש אהבה" – מילים ששיקפו את התחושה שמעבירות יצירותיו ואת האופן שבו חי את חייו.

צילום: אריאל עראקי

מאות אנשים הגיעו לערב השקת האלבום, שהתקיים במוסך סובארו בתלפיות. על במה ריקה עמדו דוממים מיקרופון וכיסא בודד. מילות השירים של ענר ריצדו על המסך ומהרמקולים בקע קולו. באירוע נכחו גם ניצולי המיגונית שהגן עליהם ענר בגופו, ובהם גם החטופים ששוחררו. באירוע הופיעו גם ברי סחרוף ושאנן סטריט, אך שיריו של ענר לא בוצעו בלייב. "ענר לא היה רוצה שמישהו אחר ישיר את המילים שלו", אמר עדש. ״ענר אהב והעריך את ההיפ־הופ הירושלמי, אבל לא פעל מתוך צורך להשתייך לגמרי לסצנה מסוימת" אילה אומרת. "אחד החברים של ענר אמר לי שענר לא היה הכי קשור לסצנת ההיפ־הופ הירושלמית", סיפר עדש. אבל זה היה בדיוק העניין – הוא ידע לבחור מתי ואיפה להשתתף, ולבחור במה לא. הוא רצה לעשות את הדברים בדרך שלו". כמו בשיריו, גם ביחסו לסצנה המקומית התקיים מתח בין הרצון להיות חלק לבין תחושה של מבט מבחוץ.
החוויה של שיטוט בצליליו ובמילותיו של ענר היא מסע אחר חיפוש האמת שלו. כל שיר עטוף בשכבות רבות של משמעות וצריך להאזין להם שוב ושוב כדי לגלות מסרים חבויים. "אני כועס על אלוהים, אולי אוהב להיות אלים, נחבא אל הכלים, ברוך השם" – כך פותח ענר את השיר "נשאר מאחור". אילה מספרת: "שאלתי אותו מה עומד מאחורי המילים, אם זה באמת מה שהוא מרגיש. הוא השיב שזה היה נכון באותו רגע, אבל לא בהכרח היום. המוזיקה שלו משקפת רגעים מסוימים, אך גם תהליך ושינוי שהוא עובר". ענר, שכמו הירש גדל בבית דתי לאומי, הפסיק לשמור שבת ולקיים מצוות בהתבגרותו. "אני לא יצאתי בשאלה, פשוט ככה אני כרגע" היה אומר. אילה רואה בשיר הזה תעודת זהות של ענר, כי בו הוא חושף את הקונפליקטים הפנימיים שלו. "הם אומרים לי קח את עצמך בידיים, 21, אוטוטו 22, החיים רצים ובינתיים אתה נשאר מאחור" – שר כמו נביא זעם שניבא את הסוף.
ענר היה רגיש במיוחד לאי־צדק, לכל צורות האלימות ובעיקר לאלימות נגד נשים. "כאב לו באמת על כך", אילה אחותו מספרת. בשיריו ביקש למחות על העוולות האלו ולתת להן קול. השיר "יש מה" לא מאפשר לך להישאר אדישה. קצב המילים פוגע בך כמו חץ, חושף את האמת של חוויית התבגרות נשית בתוך מציאות חברתית מורכבת ואלימה. השורה "תיאור הרצח לא הופיע בעיתון אפילו" משאירה חותם, כאילו מדובר לא רק במקרה פרטי, אלא במבנה חברתי שבו קולן של נשים לא זוכה להכרה, וענר מבחין בקול הזה. הפזמון החוזר "אל תבכי אהובה… תאהבי את עצמך, כי יש מה" משמש כמנטרה, מעין חיבוק־ליטוף. הפזמון הוא חזרה שמנסה לשכנע במשהו שלעיתים את מתקשה לשים לב אליו בעצמך: תחושת ערך, שענר מבקש להעניק. קשה לחשוב על אישה שלא תמצא בשיר הזה חלקים מעצמה, ובו בזמן נדיר למצוא קול גברי אחר שמצליח להביע הזדהות כה עמוקה, כנה ומדויקת.
ענר היה לוחם בסיירת נח"ל. "הוא לא עשה את זה מתוך תשוקה או רעל, אלא מתוך מצוינות. הוא האמין שאם עושים משהו, עושים אותו עד הסוף", אחותו אילה שפירא מספרת. לצד תחושת המחויבות, ליוותה אותו שאלה מוסרית מהותית: איך אפשר להיות חלק ממערכת שמפעילה כוח ובו בזמן להטיל בה ספק? התהיות האלו עוברות כחוט השני ביצירותיו השונות.
״רוצחים אנשים ברחוב שלי
מפוחד
לא שומעים את זה בקול שלי?
מנסה להתרכז בחצי המלא בכוס שיט
שוב רקטות באוויר נכנס לחדר
דלת מפלדת אל חלד לא מרגיש שאני חלק
אבל להרים תנשק לא יגרום לי להרגיש שכן
שנים אני חולם לראות הכל פה שקט אין
מנוחה במדינה שלי לאפחד
ילדים בעוטף במקלט על התחת
בגדה חיים על פחד
גדלתי ככה מה חדש.
עוד כמה מתים
אתה לא מותש?״
השיר "יונה" נפתח בקטע מתוך שיר של להקת פיקוד דרום (1987): "השיבי את האמונה, שהשלום יבוא בעקבותייך, יש לי תמונה בבית, של יונה עם עלה של זית". התמונה הפסטורלית שמצטיירת במנגינה ובמילים מתנפצת באחת, כשבשירו של ענר נשמע מעבר חד למנגינה חדה ונוקבת ולזעקה שבוקעת מקולו. המעבר הזה ממחיש את הקרע בין הדימוי האופטימי של שלום לבין מציאות של אלימות, שכול וחורבן.
״איך הכול יכול להיות אחרת אם היינו מספרים סיפורים שמחים ביום הזיכרון. טבע האדם להתבוסס בבוץ משום מה, לא פתחתי רדיו ושמעתי תשבחות, מתמקמים על הספה שלט ביד מחממים ת'אוזן, לסיפור נוסף של אימהות בוכות". כך פותח ענר את אחד הקטעים החדים בשירו "מאמין סתם". במילים אלו הוא מנסח ביקורת נוקבת כלפי דפוס חוזר של השיח סביב מלחמה ושכול. שיח שהתקבע בתודעה הקולקטיבית הישראלית. עם זאת, הוא מציע גם אפשרות אחרת: "יש מי שזרע את שדות התירוצים – בוא ניתן להם לנבול, לא נשקה אותם". בשיר, הוא חוזר ואומר, מציע תיקון: "אני אדם שמאמין בשינוי, עזוב שינוי, מספיק להיות אדם שמאמין סתם, טוב, אז אני אדם מאמין, עזוב להאמין, מספיק שתהיה אדם".
ענר והירש השאירו אחריהם מורשת של אהבה, חופש ורדיפה אחר אמת וצדק. כל אחד בדרכו: ענר – דרך המוזיקה, במילים חשופות, ישירות ובלתי מתפשרות. הירש – בחייו ובמותו הפך לדמות מאחדת, סמל לסולידריות. לכתם הותירה לא רק כאב, אלא גם כיוון: דרך לחשוב, לפעול, להאמין. לפני כחודש, כחלק מחגיגות 100 שנה להפועל, השיקה הקבוצה חולצה חדשה, ועליה מופיע לוגו בעיצובו של נמרוד קליין – ובמרכזו דמותו של הירש מניף דגל ביציע. מחווה זו, ביססה את דמותו כסמל של ערכים ושל תקווה.
הרוח שעוברת בין הפועל, הסירה וסצנת ההיפ־הופ הצליחה לגעת גם באנשים שמחוץ למעגלים האלו. "אבא שלי בית"ריסט, אבל במשחק העלייה שלנו הוא בא איתי ליציע של הפועל – שרק, עודד, ורצה שהקבוצה תנצח. היום הוא כבר אומר בעצמו: 'אני בית"ריסט ובעד הפועל – בזכות הבן שלי'" עדש מספר. "בשבעה מישהו ניגש אלינו ואמר: 'הייתי כל החיים אוהד בית"ר. אחרי שלמדתי על הירש, על הפועל ועל הקהילה, עברתי צד'", סיפרה ליבי. גם המוזיקה של ענר נושאת בתוכה זרעים של תקווה. "אני רואה דור חדש שגדל עליו," אברי אומר, "וזה נותן לי אמונה". וטדי מסכם: "אני שמח שהקול הזה כבר לא אנדרגראונד. שהאמת והכאב שלו נשמעים. עכשיו הזמן להמשיך – לחבר, בין אנשים, בין דתות". כמו שענר שר עם אחותו הקטנה הילי, כשכתבה את השיר "ננסה ונצליח": "ננסה ונצליח ננסה לעולם, ננסה ונצליח, לבסוף נזרוק חיוך לאנשים שבסוף השביל, ולא נוותר נצליח עד הסוף".
האהבה, החברות והאמונה שנשאו איתם ממשיכות להדהד דרך קולות אישיים וקולקטיביים, שירי כאב, עידוד, תפילה ומחאה. קולם של ענר והירש לא נדם – הוא עדיין נשמע, בירושלים ומעבר לה.

בכתבה זו התראיינו:
ליבי גולדברג־פולין
אילה שפירא
ליאור גוטריימן
לני בוס
משה שפירא
עדש בדש
איתן אבקסיס
אברי צפנת
טדי טרגר
ינאל ג׳בארין
אילת הס