Skip to content

ראיון עם קולקטיב עמל

דימוי אדריכלי של פתח בהר בירושלים
סונדס פרג – سندس فرج ياسمينة نسيبة- – יאסמינה נסיבה נעמה שפירא – نعمة יונתן הראל – يونتن هرالشبيرا

אני יושבת עם שבעה סטודנטים וסטודנטיות שנפגשו בבצלאל. יעל גדלה במערב ירושלים; סונדוס, דנה ונאדר נולדו בשכונות שונות במזרח העיר; יונתן, נעמה ונדב עברו לכאן לקראת הלימודים. מחבורה הם נהיו לקולקטיב שמצליח לפרוץ את הגבולות הבלתי נראים שעוברים בתוך העיר. כולם חולקים סקרנות ורצון ללמוד ולהבין לעומק את המרחב שהם נמצאים בו.

לוגו קולקטיב עמל

ספרו על הקולקטיב, איך הוא נוצר?

הקולקטיב נוצר לפני כמה חודשים, במפגש אקראי כביכול. ישבנו כולנו בהפסקה אחרי קורס אדריכלות, ובמהלך השיחה הרגשנו שיש פה משהו, שאנחנו צריכות לעשות דברים יחד. העלינו המון רעיונות והיו לנו מחשבות שזה יכול להתפתח. הבנו שאנחנו יכולות להשתמש בכלים אדריכליים ויצירתיים, כדי להשפיע על האופן שהעיר מתנהלת בו. בפגישה הזאת גם בחרנו את שם הקולקטיב: عملAMALעמל. בעברית ובערבית פירוש המילה עמל (عمل) הוא עבודה, והמילה אמל (أمل) פירושה תקווה בערבית. 

מסקרן, מה הרעיונות שעלו שם?

דיברנו על הרצון להתעסק במה שקורה סביבנו, לפעול כדי לשנות את מה שחשוב לנו. "כסטודנטים, כאנשים צעירים, יש לנו פריווילגיה. אנחנו יכולים לשחרר תפיסות ומוסכמות שהדורות מעלינו מחזיקים בכוח, ולקרוא למשהו חדש", נעמה מסבירה. "אנחנו רוצות לעשות את זה, לפעול, להיות אמיצות".
במשך כל השנים שלנו בלימודים – אנחנו לומדים ביחד, אבל בפועל יש הפרדה די ברורה בין המגזרים השונים. ההפרדה כנראה קשורה גם לתוכן הלימודים, שבמובנים רבים מנותק מהמציאות היום־יומית, בטח כשמדובר באדריכלות. כלומר, מאחורי האופן שהעיר בנויה בו, ובכלל מאחורי כל אובייקט שבני אדם יצרו, יש אידאולוגיה. נניח היום ראינו ברחוב דגל של מצעד הגאווה. אנשים מסוימים תלו אותו, ואחרים תלשו אותו. יש פה מאבק שאינו נגמר על החזות של המקום, על העיצוב שלו ועל השליטה בו. אלה דברים שמדברים עליהם בשיח האקדמי, אבל לא מתעסקים בדוגמאות ממרחב העיר עצמה – זה שמשמר את ההפרדה בינינו. 

אז למה קולקטיב?

הקולקטיב הוא בחירה אקטיבית להיות יחד. "יש כאן אומץ שהמוסד לא יכול להחזיק. למדתי מהקבוצה הזאת דברים שהאקדמיה לא יכולה ללמד אותי", יעל אומרת. דנה ממשיכה: "גדר מפרידה בינינו, ולא יודעים מה קורה בצד השני. אני גרה במחנה הפליטים שועפאט. פעם סגרו את המחנה למשך חמישה ימים. היינו צריכים לסמוך רק על עצמנו. אפילו אוכל לא יכול היה להיכנס. חיילים יצאו ונכנסו כי חיפשו מישהו, וחוץ מזה לא ראינו אף אחד מחוץ למחנה. הקולקטיב יצר עבורנו הזדמנות לחשיפה בין תרבויות שונות. מקום בטוח לדבר ולהביע את עצמנו למרות השונות בינינו". הקולקטיב מיוחד כי הוא מבוסס על חברות. בזכות הכוח הזה כבר הצטרפו אלינו אנשים נוספים שנחשפו לאירועים שהפקנו. נדב מוסיף, "בשביל לשנות את המציאות בפועל אנחנו צריכים להציע אלטרנטיבה. כשאנחנו יוצרים ביחד או אפילו רק מדמיינים יחד, אנחנו פותחים איזושהי דלת לשינוי".
הרבה מאיתנו עובדים על פרויקטים במזרח העיר. כל אחד חוקר שכונה אחרת, וכשמחברים את הפרויקטים שלנו יחד, מתקבלת תמונה רחבה וחדה יותר, ונוצרת תחושה שאפשר לצייר אותה מחדש. לבד כל אחד מאיתנו יכול לעשות קצת, אבל כקולקטיב העשייה שלנו הרבה יותר משמעותית. האנרגיות שלנו מתחברות יחד לאנרגיה אחת גדולה.

הדמיה אדריכלית של מגלשת מים בבריכת אל חאמרה
סונדס פרג – سندس فرج ياسمينة نسيبة- – יאסמינה נסיבה נעמה שפירא – نعمة יונתן הראל – يونتن هرالشبيرا

איך מתבטא החיבור ביניכם?

הפעולה המשותפת הראשונה שלנו נבעה מהבנה שחייבים לבקר פיזית במקומות שאנחנו חוקרים. במקום הגשת אמצע קלאסית של מצגות וטקסטים, בנינו יחד סיור שמציג את כל המקרים במהלך אחד. נעזרנו בעמותת "עיר עמים" כדי לקיים אותו, ומשם הדברים התגלגלו ליצירת קורס משותף. ככה גדלנו לקבוצה של 15 אנשים שנפגשים פעם בשבוע, לומדים ומגבשים רעיונות לגבי איך אפשר להשתמש בכלים של אומנות ועיצוב כדי שהעיר הזאת תהיה יפה, טובה וצודקת יותר. לאחר מכן כינסנו יום עיון שהתקיים בבצלאל ב־10 באפריל. שם היו כבר כמה עשרות אנשים שבאו ללמוד ולחשוב יחד. השתתפו בו המון ארגונים ואומנים שפועלים במערב ובמזרח ירושלים, בהם: ״במקום״, ״פילבית״, ״הקליניקה האורבנית״, חגית קיסר, מיקי קרצמן ועוד. לצד זה, יזמנו בעיר אירועי הקרנות ושיח, והשתתפנו בתערוכה ״אפשר אחרת״, שהתקיימה ב״מפעל״ והייתה חלק מוועידת השלום העממית. בתערוכה יצרנו אינטראקציה בין הפעולות האומנותיות והידע שלנו לבין הקהל הרחב. כרגע, אנחנו מתכננות עוד קורסים, ימי עיון, אירועי תרבות ואפילו ארוחה מיוחדת שתשלב התערבות אומנותית במרחב הציבורי. המטרה שלנו היא לאפשר לאנשים לדעת מה קורה במרחב העיר ולהשפיע, גם אם בפעולות קטנות: לסייר, ליצור, לכתוב, להפגין, או פשוט להיפגש – להיות יחד. 

במה עוסקים הפרויקטים והמחקר שלכן?

כולנו התחלנו מאדריכלות ומשם יצאנו לפרקטיקות נוספות. ברוב המקרים, פרויקטים אדריכליים בשכונות ערביות במזרח העיר כיום הם ספקולטיבים. השכונות האלו לא מקבלות אישורי בנייה כמעט בכלל, ואז מתפתחות שם בעיות של צפיפות ושל היעדר תשתיות. צור באהר נניח, זה כפר שנחשב לחלק מירושלים, אבל שנים שהם לא מצליחים לקבל אישורי בנייה. לאחרונה אישרו שם תוכנית — כביש שמוביל להר חומה, שכונה יהודית שנמצאת מעבר לקו הירוק.  ברור שהכביש לא משרת את תושבי הכפר. נאדר עובד עכשיו על תוכנית שמבוססת על השטח שמיועד לכביש, ומתכנן במקומו מרחבים שיענו על צורכי התושבים כמו: פארק, בית ספר, בית בד וחוות סוסים. יונתן שחוקר את כפר אל־ולג'ה מספר, "המצב שם מורכב. הבנתי שמשום שאין שם אישורי בנייה, אני רוצה להציע תוכניות פשוטות וישימות שדורשות מעט אישורים ככל האפשר, כמו בניית בית עץ לילדים. דרך תכנון של מבנים פשוטים, שעשויים ליפול בין ההגדרות של חוק התכנון והבנייה, אני רוצה להעשיר את השטח הציבורי ואת הקהילה."

באילו פרקטיקות נוספות אתן משתמשות?

דנה למשל עובדת על סרט. הוא נקרא "כרת אלמואן" על שם כרטיס הפליט של אונר"א, שבו מחזיקים תושבי מחנה הפליטים שועפאט. השנה הכנסת חוקקה חוק האוסר על פעילות אונר"א בישראל. משמעות הדבר היא שהמחנה מפסיק לקבל סיוע והכרטיסים מאבדים תוקף. "אני מנסה לאסוף כמה שיותר מידע על העבר ועל ההווה, כדי לשמור על המעמד של הפליטים במחנה. אנשים מהמחנה עצמו דיברו והצטלמו, וגם היו שותפים בבחירות של אופן הצילום והעריכה". גם הפרויקט של סונדוס יוצא מגבולות התכנון האדריכלי ועוסק בעיקר במיפוי של שכונת אל־בוסתאן בסילוואן – שכונה שהורסים בה המון בתים כדי לבצע חפירות ארכיאולוגיות.

נשמע שהדיסוננס בין השאיפות לבין המציאות יכול להיות לא פשוט.

סונדוס עונה, "שכונת אל־בוסתן בשבילי היא לא רק שכונה, היא שאלה פתוחה: האם ירושלים יכולה להכיל את כולם? האם יש צדק במרחב? האם אדריכלות יכולה להיות כלי של סולידריות ולא של הדרה? בכנות, אני חיה בין שני עולמות – עולם האקדמיה שמדבר בשפה של תוכניות ותרשימים, ועולם החיים שלי, שבו אמא שלי מספרת לי על השכן שאורז את החפצים שלו בקופסה 'רק ליתר ביטחון'. הפגישות של הקולקטיב הן דמיון של תקווה, אף על פי שהמציאות כרגע ממש לא מתנהלת ככה. זה מה שהופך את השאלה על התפקיד והאחריות שלנו לדחופה יותר". נאדר מוסיף, "זה מה שבאנו לעשות, לייצר קרקע לעתיד אחר בשנים הבאות בירושלים".

השלום אומנם עוד לא כאן, אבל ביניכן נראה שהוא קיים. אתן כמו דוגמה לאיך שהעיר הזאת יכולה להיות.

אתן שקוראות עכשיו, אנשים שיוצרים, חושבים ומתבוננים לעומק – בואו ליצור מפגש אחר, מתוך מחשבה על המרחב שאנו חיות בו. בואו נבחר אחרת.

انا قاعدة مع سبعة طلاب و طالبات التقو في بتسلئيل. كبرت ياعيل في غرب القدس، دانا، نادر، و سندس في قرى مختلفة في شرق المدينة؛ نعمة، يوناتان و نداڤ نقلوا لهون عشان التعليم. من اصحاب صارو مجموعة و كوليكتيڤ اللي بتنجح تكسر الحدود الغير مرئية اللي بتمرق بالمدينة، الكل بتشاركوا فضول و ارادة للتعليم و فهم عميق للمكان اللي متواجدين فيه.
احكولنا عن الكوليكتيڤ، كيف بلشتوا؟


الكوليكتيڤ بلش قبل كَم شهر، بلقاء اللي بشكل عشوائي. كنا قاعدين سوا بالاستراحة بعد محاضرة بالعمارة، وخلال الحديث حسّينا إنو في اشي هون، وإنو لازم نعمل إشي مع بعض. طلعنا بأفكار كتيرة، وبلشنا نحس إنو ممكن يطلع من هاد إشي كبير.
فهمنا إنو عنا أدوات كمعماريين وكناس مبدعين نقدر نستخدمها حتى نأثر على كيف المدينة بتمشي.
وبهاد اللقاء كمان اخترنا اسم الكوليكتيڤ: عمل AMAL עמל – الكلمة "عمل" بالعربي و"עמל" بالعِبري بتعني "شُغل"، وكمان "أمل" (أمل) بالعربي بنفس الوقت.

ومثير للفضول شو كانت الأفكار اللي طلعت هناك؟

حكينا عن رغبتنا نشتغل على اللي بصير حوالينا، ونحاول نغيّر أشياء بنحسّها مهمة لإلنا.
"كطلاب، وكجيل شاب، عنا شوية امتياز حرية. منقدر فيها نتحرر من المفاهيم والعادات اللي الأجيال اللي قبلنا ماسكين فيها بقوة، وندعو لشي جديد"، بتشرح نعمة. "إحنا بدنا نتحرك، نشتغل، ونكون شجاعات."
طول سنين دراستنا، كنا ندرس سوا، بس عمليًا في فصل واضح بين المجموعات. وهالفصل أكيد إلو علاقة كمان بمحتوى الدراسة، اللي مرات كتير بعيد عن الواقع اليومي – خاصة بالعمارة. يعني، من ورا كيف المدينة مبنية، خلف كل مبنى أو إشي الإنسان صمّمه، في فكر أو أيديولوجيا. اليوم مثلًا، شفنا علم مسيرة الفخر بالشّارع. في ناس علّقوه، وناس تانيين شالوه. في صراع دائم على شكل المكان، على تصميمه، وعلى مين بيسيطر عليه. هاي مواضيع الأكاديميا بتحكي فيها، بس ما بيحكوا عن أمثلة من المدينة نفسها – اللي للأسف بتعزز الفصل بيناتنا.

ليش اخترتوا تكونوا كوليكتيڤ؟

الكوليكتيڤ هو قرار واعي إنو نكون مع بعض. "في شجاعة هون، المؤسسة الأكاديمية ما بتقدر تستوعبها. أنا تعلمت من هاي المجموعة شغلات ولا يوم كنت أتعلمها بالجامعة"، بتقول ياعيل. دانا بتكمّل: "في جدار بيفصل بينا، ومش عارفين شو بصير عالطرف التاني. أنا ساكنة بمخيم شعفاط. مرة سكّروا المخيم خمس أيام. اضطرينا نعتمد بس على حالنا. حتى الأكل ما كان يوصل.
الجنود كانوا يدخلوا ويطلعوا لأنهم بدوروا على حدا، بس غير هيك، ما شفنا حدا من برا. الكوليكتيڤ اعطانا فرصة نشوف ثقافات بعض، نحكي ونعبر عن حالنا بأمان، رغم اختلافاتنا." اللي بميز الكوليكتيڤ إنو مبني على صداقات. ومن قوة العلاقة، ناس تانيين بلشوا ينضموا إلنا بعد ما حضروا فعالياتنا. نداف بضيف: "إذا بدنا نغير الواقع عنجد، لازم نخلق بديل. لما نشتغل سوا، أو حتى بس نتخيل مع بعض، إحنا منفتح باب لإشي ممكن يتغيّر."

كيف بيبين الربط اللي بيناتكم؟

أول شغلة عملناها مع بعض كانت من قناعة إنو لازم نروح نزور الأماكن اللي بنشتغل عليها فعليًا. بدل ما نعمل تقديم كلاسيكي مع عروض وكتابات، قررنا نعمل جولة ميدانية نعرض فيها كل الحالات كجزء من مسار واحد. تعاونّا مع جمعية "عير عميم" وساعدونا ننفذها، ومن هون بلشت الأمور تتطور لدرجة إنو صارت كورس دراسي مشترك. صرنا مجموعة من 15 شخص، منلتقي مرّة بالأسبوع، منتعلم ومنفكر سوا كيف ممكن نستخدم أدوات الفن والتصميم عشان نخلّي المدينة هاي أجمل، أعدل، وأحسن للكل. بعدها، عملنا يوم عمل ورشة في بتسلئيل بتاريخ 10 نيسان، وكان فيه حضور من عشرات الناس اللي إجوا ليتعلموا ويتناقشوا مع بعض. شاركوا فيه كتير مؤسسات وفنانين من القدس الغربية والشرقية، مثل: "بمكوم"، "feelbeit"، "the urban clinic"، حجيت كيسار، ميكي كرتسمان وغيرهم. بجانب هاد الاشي، نظمنا عروض أفلام وحلقات نقاش بالمدينة، وشاركنا بمعرض "ممكن بطريقة تانية"، اللي صار بـ"هميفعل"، وكان جزء من مؤتمر السلام الشعبي. بالمعرض، عملنا تفاعل بين شغلنا الفني والمعرفي وبين الجمهور. وهلى عم نخطط لدورات تانية، أيام دراسية، فعاليات ثقافية، وحتى عزومة خاصة فيها تدخل فني بالمجال العام.
هدفنا نخلي الناس تعرف شو بصير بالمدينة، وتكون جزء من التغيير، حتى لو بخطوات بسيطة: نتمشى، نرسم، نكتب، نحتج، أو ببساطة نلتقي – نكون سوا.

شو نوع المشاريع أو الأبحاث اللي بتشتغلوا عليها؟

إحنا كلنا بلشنا من العمارة، ومن بعدها كل حدا منا طلع على مجالات تانية. بمعظم الحالات، المشاريع المعمارية اليوم بالأحياء العربية في القدس الشرقية هي مشاريع نظرية أكتر من واقعية. هاي الأحياء ما بتاخد تصاريح بناء بالمرة تقريبًا، فبتصير فيها مشاكل زي الكثافة ونقص البنية التحتية. مثلاً صور باهر، هي قرية معروفة من القدس، بس صارلهم سنين مش قادرين ياخدوا تصاريح بناء. ومؤخراً وافقوا هناك على خطة – شارع بيوصل لحي يهودي اسمه "هار حوما"، بعد الخط الأخضر.
واضح إنو الشارع مش ما بخدم سكان البلد. نادر حالياً بشتغل على خطة بديلة على نفس الأرض اللي مخططة للشارع، وبفكر يحط مكانه حيز للناس: زي حديقة، مدرسة، معصرة زيتون، ومزرعة خيول. ويوناتان اللي ببحث بقرية الولجة بحكي: "الوضع هناك معقد. وبما إنه ما في تصاريح، بفكر أقدم خطط بسيطة، ممكن تتنفذ بدون بيروقراطية كتير، زي بيت خشب للأطفال.
من خلال تخطيط مباني صغيرة، ممكن تكون خارج تعريفات القانون، بحاول أخلق مجال عام غني، يخدم الناس والمجتمع."

شو كمان وسائل بتستخدموها غير العمارة؟

دانـا بتشتغل على فيلم تخرج بعنوان “إلنا الله وكرت المؤن”. فيلم وثائقي–معماري بيحاول يوثّق تحوّلات مخيم شعفاط في ظل تهديد هوية اللاجئ. بعد قرار الكنيست بإلغاء دور الأونروا في القدس، كرت المؤن – الوثيقة الوحيدة اللي ظلّت تعترف بلجوءنا مهددة الآن. دانـا بتحكي: “في القدس، وجود الأونروا ما كان مجرد خدمات، كان اعتراف دولي بأننا لاجئين، وبأن إلنا حق نرجع. إضعاف الأونروا، هي خطوة واضحة لشطب هويتنا". وكمان سندس، مشروعها طلع عن حدود التخطيط الكلاسيكي، و بشتغل بالاساس على رسم خرائط لحي البستان بسلوان – حي عم تنهدم فيه بيوت كتير عشان الحفريات الأثرية.

شكلها المسافة بين الطموح والواقع مش سهلة…

سندس بترد: "حي البستان بالنسبة إلي مش بس حي، هو سؤال مفتوح: هل القدس قادرة تحتضن الكل؟ هل في عدالة بالمجال العام؟ هل ممكن العمارة تصير أداة للتضامن، مش أداة للإقصاء؟ بصراحة، أنا عايشة بين عالمين – عالم الجامعة اللي بيحكي بلغة خطط ورسومات، وعالم حياتي، اللي أمي بتحكيلي فيه عن جارنا اللي عم بجهز أغراضه بصندوق 'بس للاحتياط.' لقاءات الكوليكتيڤ هي خيال للأمل، رغم إنو الواقع حاليًا أبعد ما يكون. وهذا بالزبط اللي بيخلينا نسأل عن دورنا ومسؤوليتنا – وبشكل ضروري."
نادر بضيف: "إحنا جايين نخلق اساس ارض لمستقبل مختلف بالقدس، بالسنين الجاي."

السلام لسه ما وصل، بس بيناتكم شكله موجود. أنتو مثال كيف ممكن تكون هاي المدينة.

أنتو اللي عم تقرأو، ناس بتبدع، بتفكر، و بتنتبه بعمق… تعالوا نخلق لقاء من نوع تاني، لقاء بيطلع من تفكير بالمكان اللي عايشين فيه. تعالوا نختار بشكل مختلف.

ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT ·