תת תת־תרבות
מה למדתי על תרבות אלטרנטיבית ירושלמית עכשווית מפסטיבל סרי לנקי, מערב לכבוד זלדה המשוררת ומהופעת פרפורמנס של אריאל ברונז במזקקה?
בשבת בבוקר – בשעות הזהב השבועיות של הסטודנט המצוי – קיבלתי שיחת טלפון מבת הזוג שלי: ״יש פסטיבל של הודים עם מלא אוכל ומוזיקה בגן סאקר. אתה חייב לבוא״. סגרתי את קובץ הוורד שערכתי, ועצרתי את הסדרה הבינונית שצפיתי בה במקביל. תוך כמה דקות כבר הייתי בצומת בצלאל/בן צבי. מהזווית הזאת הפארק נראה די רגיל – חובשי הכיפות מפקנקים, נטולי הכיפות מכדררים וכולם נהנים משמש אביבית. מאתיים מטר דרומה העולם היה נראה אחר לגמרי: דוכני אוכל ותבלינים, מוזיקה, הגרלות ומשחקי יריד משלל סוגים – מראות וקולות לא רגילים בשבת הירושלמית. על הבמה המרכזית התנוססו זה לצד זה דגלי סרי לנקה וישראל. במרכז הרחבה התקבצו מאות סרי לנקים לצפות בתחרות משיכות החבל. כשהגעתי בדיוק התחיל מקצה הנשים. שיחה קצרה עם כמה אנשים גילתה לי שהגענו לפסטיבל שנתי לרגל חגיגות ראש השנה הסרי לנקי. בארץ הוא מתרחש בדיחוי קטן בגלל הפסח. האירוע הגדול התרחש בלונה פארק תל אביב; והאירוע המקומי והקטן יותר מתקיים כאן – בגן סאקר. הבירה זרמה כמו מים, וכולם נראו מבושמים ושמחים. לקראת שעות הערב החל מופע, שאפשר לכנותו סוג של דראג, בבמת הפסטיבל. משתתפים אקראיים מהקהל (רובם היו מחופשים) עלו לבמה ועשו עליה כל מה שעלה על רוחם: צרחו, בכו, דיברו בשצף, שיחקו, זימרו והשתטו. את הפרצוף הסקרן והנדהם שלי קלטה חבורה קטנה של סרי לנקים שלקחה אותי תחת חסותה. הם היו חברותיים מאוד – קנו לי בירות ופיצוחים ללא הפסקה ודיברו איתי בעניין על ישראל (״גרייטסט קאנטרי אין דה וורלד״. ״סירייסלי?!״ עניתי), על המלחמה (״ווי דונט קר״) ועל הגעגוע למשפחות בבית. כשהתחיל לרדת הערב כבר הייתי שיכור, והבוגדנות של הערב הירושלמי גרמה לי להתחרט על הבחירה בחולצה קצרה ובסנדלים. בירכתי את מכריי החדשים לשלום. הם מצדם מחו בתוקף על זה שאני לא נשאר לרקוד במסיבה, אבל הייתי חייב לחזור הביתה ולהפשיר.
בירושלים חיים מספר בלתי ידוע של עובדים זרים ופליטים. אפשר רק לשער שמדובר במספרים גדולים בהתחשב בכך שזו העיר הגדולה בישראל, ושחיים בה 45,000 זרים שהם אינם בעלי אזרחות. בתל אביב לפליטים ולמהגרים יש נוכחות עירונית חזקה. בירושלים, מה אנחנו באמת יודעים עליהם? הפסטיבל סיפק לי הצצה לתת־תרבות מקומית (רבים מבאי הפסטיבל מתגוררים בירושלים ובסביבתה) שלא הייתה מוכרת לי בכלל. היה אפשר לחשוב שהחיבוק החם (מעשית ומטפורית) של הסרי לנקים יגרום לישראלים השוהים בקרבת מקום לקפוץ לבקר, אך בפסטיבל נכחו רק מקומיים מעטים.
יום שני בצהריים הגיע. קיבלתי הודעה מחבר שהציע בילוי אולטימטיבי: חגיגת עשור לסרט ״אישה פשוטה״ על המשוררת זלדה, שהוסרט במסגרת סדרת ״העברים״. ומיד אחר כך פרפורמנס של האמן החזותי רב הפעלים והמעללים, הכוכב המאוד לא צפוי של תיאטרון הגשר – אריאל ברונז. להצעה כזו לא יכולתי לסרב.
כשהתחיל להחשיך, עלינו לאוטובוס ממרכז העיר. האווירה התחלפה במהירות מהסליזיות של ״המשולש״ של יפו, המלך ג'ורג' ובן יהודה (גילוי נאות: אני גר שם), לבורגנות הנינוחה של אזור החאן, הסינמטק ומשכנות שאננים (גילוי נאות: אני רוצה לגור שם). שכונת ״משכנות״ מהפנטת בלילות (וגם בימים), ולמי שלא ביקר בה, או שכבר הספיק לשכוח, מומלץ לשים פעמיו לשם. הבתים בשכונה אמנם מגלמים את שיאה האסתטי של האדריכלות הירושלמית המשוחזרת, אבל נראים תמיד ריקים מאדם. מספרים שסביב פסח ובקיץ – עונת הנדידה מזרחה של היהודי האנגלוסקסי הגולה – השכונה נמלאה ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. הגענו ל״מרכז תרבות ורוח משכנות שאננים״ באיחור קל. אחרי הקרנת הסרט התקיימה שיחה מרתקת עם הבמאי יאיר קדר ועם המשוררת בכל סרלואי, בהנחיית הסופר צבי בן מאיר. הם הקריאו שירים משירי זלדה ושוחחו על הקסם העל־זמני של שירתה, שמושך רבים – לפחות ביחס לעולם השירה – עד היום. אף שמענו מפי כמה יודעי דבר בקהל, סיפורי מעשיות עסיסיים על אודות זלדה ועל החוג הקרוב לה. בשיחה כינו את זלדה משוררת דתית, אבל אני חווה אותה יותר בתור משוררת רוחנית. נקודת המבט היפה והרגישה שלה על ירושלים היא אחת מהסיבות שהחלטתי לעבור לגור בה. הקהל היה מגוון, למעט צעירים שכמעט ולא נכחו, ונע על הציר שבין ״אדוקים״ לבין חילונים גמורים. אבל היה אפשר להבחין במכנה משותף ברור: השתייכות (או רצון להשתייך) לאליטה הספרותית־אינטלקטואלית הירושלמית. ״מגזרונצ'יק״ – אליטה – זה, שלפעמים דומה שנכחד, פעם הוביל את התרבות הלא תורנית של העיר, כמו שיודע כל מי שקרא את ״סיפור על אהבה וחושך״. גולדברג, עגנון, עמיחי, בובר, ליבוביץ׳ – נפילים אלו, ועוד רבים אחרים, חיו כולם בירושלים, והיו מושא להערצה עבור סטודנטים, חוקרים, וחובבי ספרות והגות באשר הם. היום נראה שמקומה של סצנה זו בתרבות העירונית הולך וקטן – אף על פי שמוסדות קטנים כמו "מקום לשירה" הירושלמי עדיין שומרים על הגחלת – ומחוויר אל מול תהילת העבר.
האירוע נגמר, להפתעתנו, בזמן – זה לא סוג הקהל שמאחר. מ״משכנות״ הלכנו ברגל למזקקה. לעסנו פיצה וחיכינו בקוצר רוח לבאות. הפעמון צלצל, ואריאל ברונז נכנס אחרון, חיוך זדוני ושובב בפניו; אפילו הוא לא יודע מה עומד להתרחש בחדר ההופעות. ברונז הוא אמן פרפורמנס, במאי, מחזאי, משורר, שחקן ומורה למשחק. הוא מוכר מאינספור מיצגים חזותיים המוחים על המדיניות הישראלית בשטחים, הזנחת ניצולי שואה, ועוד. מיצגים אלה גרמו לא פעם לכך שיעצר – את המקרה המפורסם שבו תקע דגל בתחת, ובכן, כבר אין צורך להזכיר. בשורה התחתונה, כשברונז נכנס לחדר ובו במה וקהל, הכל יכול לקרות. המופע נקרא ״גמל קטן״, והוצג במסגרת ליין ערבי הפרפורמנס ״ממזרות חסרות עכבות״ בניהולה האמנותי של שרה סיגל. לא אפליג בתיאורו, אך לסקרנים, שמות תואר שלדעתי מתאימים לאפיון המופע הם: מטורף, תזזיתי, מצחיק, חסר עכבות, משוחרר לגמרי מכבלי הפוליטיקלי קורקט באשר הם, נוגע ללב, ולעיתים גם מהפנט וממריץ, בעיקר בגלל הנוכחות הבימתית של ברונז. המופע המשיך עד שאחרון הקהל עזב – בעידודו התמידי של ברונז. אני והחבר שרדנו שעה וחצי בערך. הקהל היה מורכב מתלמידי ומבוגרי בתי הספר לאומנות בירושלים ומיודעי סוד נוספים שחגים סביב אותם כוכבי הלכת; יש שיטענו שאלו הם היסודות האנושיים של התרבות האלטרנטיבית הירושלמית (אבל האם הם היסודות היחידים?).
אז מהו הקשר בין פסטיבל ראש השנה הסרי לנקי, ערב לכבוד סרט על זלדה ופרפורמנס של אריאל ברונז? האם בכלל יש קשר ביניהם?
מבחינת תוכן, סגנון ומדיום, נראה שאין. אבל לדעתי, הן דוגמאות טובות למגוון התרבותי – או בעצם התת־תרבותי – הירושלמי. כל אחד מהאירועים האלו, בדרכו הייחודית, מבטא תרבות אלטרנטיבית ירושלמית: לעומתית, חריגה בנוף ואינה תואמת למה שהשיח הישראלי המרכזי העכשווי מסמן כחשוב. החיים פה בעיר מלמדים אותי, באיטיות הנדרשת, שהתת־תרבות המקומית היא הטרוגנית יותר משנדמה לעיתים. לאלו המעוניינים לגוון, להסתקרן, ואולי אפילו לייצר שיתופי פעולה מפתיעים, כל מה שנדרש זה, בפשטות, להגיע (וקצת עזרה מחברים). אני, אישית, ממליץ בחום.
