קולקטיב שמשות. קולקטיב פמיניסטי ירושלמי. מקום לחסות תחתיו, להתבונן דרכו, לבעבע באמצעותו. קהילה חוקרת ויוצרת, שמתעסקת בהגות ותרבות פמיניסטית, ומבקשת לעצב מרחבים אלטרנטיביים שבהם אפשר להרחיב את המבט על העולם, ולאתגר את ערוצי המחשבה. הקולקטיב פועל בשל ההכרח לפענח ולהגיב למציאות שאנחנו חיות בה. הצורך גבר בשנה וחצי האחרונות בעקבות המלחמה, שערערה את יסודות השייכות שלנו לעולמנו, לכל מה שהגדרנו שהוא שלנו, ושאנחנו שייכות אליו. המערבולת, ותחושת חוסר האוריינטציה גרמו לנו לתהות איפה אנחנו נשמעות, ומי הדמויות הראשיות בתוך הנרטיב של ״מה שקורה עכשיו?״ הקולקטיב מאפשר לנו לנסות ולהשתייך מבלי להיות תלויות בדבר. אנו מאמינות שמתוך הגב הרחב שאנו יוצרות, הרבה יותר קל לצאת יחד, כפרטים וכקהילה ולבנות מציאות אחרת, כזו שראויה לנו.
רישומים
זו אישה (כך נדמה לנו). זו העיר בה היא גדלה, חייה נוצקו בין סדקי מרצפות האבן, בין חומות העיר המשתרגות זו בזו פינות־פינות. עכשיו לילה בלי ירח, איש רחוק הולך מולה. הכתיבה על רחובות העיר הנוקשה הזו מעולם לא זרמה ממנה. בצעדיה ברחובות, בעיקול שהיא פנתה בו, נכתבו חייה מעצמם. צילו של האיש מתארך מתחת לפנסי הרחוב, מתקרב אליה, צל שחור על כפות רגליה (תפני). פינת הרחוב מוליכה אל שיפוע הר האספלט, נשימות מתקצרות, למעלה אל האבק בקרקעית המזרקה היבשה, המים שהיו זרמו מכאן הלאה; היא מכירה את הדרך הזו. עכשיו לילה בלי ירח, איש רחוק הולך מולה.
פנייה שמאלה, נורות הניאון וכתמי החושך מרצדים באישוניה, אנשים מזוינים מלקקים גלידה ומדברים על שם. היא צועדת מהר, האם זו עדיין העיר שלה? הדירות המתפוררות שבהן היא גרה פעם מחזירות אליה מבט, חדר המדרגות הוצף זה מכבר והאינסטלטור עזב. עכשיו לילה ורוח וקר, דופן המעיל פוגש מעיל שחור של המאמין שלפניה. פאות לחייו מתבדרות, הילד שהיה פעם מביט בה מתוך עיניו. הלאה, הלאה משם.
ימינה, ימינה, פנייה לשמאל, הרחובות המעוקלים נפרשים לפניה, ושוב ימינה אל המזרקה היבשה, אל ריח ריקבון העלים העולה באפה. אל הגלידה, אל האנשים, אל ארוך המעיל המחכה לירוק. ימינה, היא מציצה אל חלון המכבסה המואר (מיכל מקפלת שם בגדים), בבואתה ניבטת אליה בהשתקפות הזכוכית. איש ואישה באים מולה (תביטי לתוך עיניה). הפעם – שמאלה ושמאלה ושמאלה, והר האספלט שוב מולה. אל המזרקה, אל הגלידה, אל המכבסה – זה גופה המתעגל בין רחובות העיר?
מרחוק היא מבחינה בדמות מטושטשת החומקת בפינת הרחוב הבאה, הצעיף האדום צד את עיניה. היא ממהרת קדימה, ורואה את הדמות חולפת בין הבזקי פנסי המכוניות, פונה שמאלה בצומת הרחובות הבא. זו אישה (כך נדמה לה), מה הן פניה? רגליה מחליקות על פני המרצפות, גוררות אותה קדימה, אל הצומת, אל נעליה הרוקעות של האישה האדומה ההולכת בעיר. ימינה, שוב בצעדים קצרים ומהירים. היא לא ידעה שיש פה שדרה – ובכל זאת היא מזכירה לה משהו מפעם. הצעיף נשזר בשערה של האישה הממהרת, פניה נבלעות בין החושך לאור הפנסים. היא לא מסתובבת כשהמרחק ביניהן הולך ומצטמצם, אבל נשימותיה הכבדות שורקות בדממת האבן. הן נעות כמחוגה ברחובות, אל המזרקה, הגלידה, השדרה, המכבסה (מיכל מקפלת), חורצות מעגלים הולכים ומתהדקים. צעדיהן עוקבים בדממה הסמיכה, אפה המנוזל כבר כמעט נוגע בצעיף האדום כשהן נעות בקצב אחיד, כמו חוט הנמתח בין הרחובות אל ליבה של העיר.
באור ראשון צדודית פניה נגלית. הן עוצרות בפינות הרחובות ומציצות בין חרכי האבן אל גינות הבתים שבהן לא דרכו מעולם. דלתות ברזל נפתחות, מישהו יורד עם כלב ושקית של קקי והולך לידן. טרטור מנוע נשמע מרחוק, אלו מנקי הרחובות מקרצפים את השמן של אתמול, שיירי לכלוך וקצף מחליקים במורד הר האספלט עד כפות רגליהן.
