להדביר את הבית
שים לב שלעולם לא תוכל לזהות את החולדה בו ברגע שבו היא מוצאת את הנתיב שלה פנימה. תמיד יהיה זה רק זיהוי שבדיעבד, לגלות שהבית שבו אתה אוכל, ישן, ועושה בו את צרכיך, נגוע זה מכבר – ותוכל למתוח את הידיעה הזו אחורה עד לבלי גבול – מכל עבריו בחולדות. אומנם חשבת שזה טבעי בשביל עטיפות הפלסטיק של המקרוני להיקרע עם הזמן בקצוות, או שזה משמח בשבילך לראות את שארית התפוח מאמש מכורסמת עד שלד. ואם זה אכן כך, מה גם לגבי הסלט מהבוקר שהכנת מהסלסלה הפתוחה במטבח? מה לגבי סדין הגומי שלתמיהתך כל ערב הצטרכת להלביש מחדש על תחתית המזרן? מה לגבי הטכנאי שהשיב כי אין שום חריקה במנוע, לבטח שום סימן ל״בית חרושת על קיטור״ אצל המקרר העומד בפינת המטבח הגובלת בחוץ? אז אתה יוצא העירה, מה כבר אפשר לעשות, אבל גם זה מרגיש לך מאוד אחרת היום. אם בעבר הייתה לך הליכה הססנית, כזו שנושאת אותך מכאן ואז לשם, ואז משם וחזרה, היום רגליך הן זוג מספריים לגזור על כל הריה ועמקיה את העיר ירושלים, לחלקה לשתי חתיכות. אז אתה צועד במדרכה מימין על מנת להדביק את קצב המכוניות לשמאלך, חופר את נתיבך צפונה, מי יודע אם עוברים ושבים אולי גם צריכים לפנות לך מעבר. רק העיניים, מתקנות את עצמן ללא הרף, הן המדריכות אותך הלאה בין שורות־שורות של בניינים, אחר איזה נקיק שישמש עבורן בתור נקודה רחוקה של אופק. והנה, תימשך הדרך כמה שתימשך, ואין להכביד עוד בשאלות של מאיפה ואיך תשוב הביתה רק בדמות בלש או צייד. לרכז את הרהיטים הגדולים – שולחן הכתיבה, הכורסה, כוננית הספרים – במרכז הסלון; לנתק מקרר ותנור מחשמל, להוציאם החוצה; את המזנון להעמיד לגובה; לצמצם את ביתך לאפס, להופכו לחלל ריק. אז לרדת על ברכיך, למשש באצבע כל קרן זווית מאונכת בין רצפה לבין קיר, להשתטח גם ארצה, לתור אחר כל אי־רציפות ברובה שבין המרצפות, להתמקם אז תחת כיור המטבח בישיבה מזרחית, להבריג את הסיפון החוצה, לפרק את צינור הפלסטיק לחלקיו, עד שייוותר רק מול חור מתכת בודד ומכווץ בתחתית, זה האוסף נוזל ושאריות מזון שהתפתלו עד אליו על מנת לפלוט אותם בלחץ החוצה אל הביוב. להצמיד את פניך, להתכווץ מסבל או מעונג, ואז לשלוח מבט חפוז פנימה, לשאוף לחדור למעמקים. הן הרי מוכרחות להיות כאן במקום כלשהו: להתחבא בתוך גליל המתכת הזה, להמתין בשקט מטה על סף פני המים באסלה, להבליט אף מחודד מבעד לנקבים בקירות. ואומנם, הגם שמן הסתם תניח שימצאו את נתיבן דרך הקרקע, זה לא מן הנמנע שדרך הזפת המתפוררת בגג יפלשו הן (בצניחה) למגוריך, או אם צמרת עץ מקישה על ביתך הן יגיעו גם בקפיצה דרך החלון. ובחשבון אחרון נדמה שאין כל דרך לנטרל את המסתורין המקולל הזה, אפשר שחיים שלמים תעביר בציפייה לבואן, ואפשר גם שחיים שלמים יהיו הן תמיד מסביבך בכל יום ובכל ערב, והכול נדמה סביר ממש באותה המידה. אבל אם בכל אופן תרצה לגייס מידה של אחריות כלפי גורלך – וניתן יהיה להשאיל את ההמלצה הזו לכל מיני תחומים בחיים – מוטב לך לחדול מלרדוף אחר מה שאי אפשר שיופיע לנגד העין. אז שוב אל חור המתכת המכווץ בתחתית, הפעם תהיה מפוקח ומישיר מבט, ובכוח רב, באימוץ כל שרירי פלג גופך העליון, הברג את ידך פנימה, עד תיבלע הזרוע. עתה גם קרב את פניך שנית, הפעם הסר מעליהן כל היסוס, קרוב כל כך עד שלא תוכל לראות עוד שום דבר, קרוב גם עד שאפילו יחליק ראשך פנימה. והינה, בגלגול דחוק לפנים אפשר שתגיע, לא בלי כמה חבטות, אל מחוז חפצך. ושם, אינני יודע אם באמת סוף־סוף תוכל לדעת את מה שכה הטריד את מנוחתך, זה נדמה שייתכן מאוד שכן, אבל גם ייתכן מאוד שלא, אבל אוי, כמה נהדר יהיה בשבילך השקט.
