״החלוקה של המוזיקה האלקטרונית בארץ מאוד גסה: או שאתה עושה טכנו, או שאתה עושה האוס, או טראנס – אין מישהו שעושה את הכל״: ראיון עם יוגב פרייליכמן
ספר קצת עליך ועל פועלך המוזיקלי בעיר. איך התחיל המסע שלך?
האמת היא שאין כזה הרבה פועל, ודברים החלו לרוץ רק בשנים האחרונות אני חושב. בימים שהייתי סטודנט למוזיקה במוסררה הייתי נמנע מכל המינגלינג בעיר. גרתי בבית הכרם והייתי כמו סבא: חברה, כלב, אוהב להיות ביער, להתמסטל. הייתי עכבר באולפן, מייצר יותר קטעים ופחות מופיע. למרות שתכלס הרבה פעמים ביקשו ממני, ולא ראיתי בזה משהו.
סירבת לגיגים?
לא יודע אם סירבתי. נמנעתי. הלחיץ אותי אולי.
בן כמה היית?
27–28. פחדתי, אם מסתכלים על זה עמוק, שאולי אנשים יגלו את הבלוף שלי. באולפן אני מרגיש אשף, ואז אני מגיע לגיג – ומה עכשיו? לא מתאים לי לבוא וסתם לשים פליי. אם כבר לעשות גיגים, אז לעשות מופע לייב אלקטרוני כמו שצריך. לעומת זאת, כדיג׳יי דווקא כן היה לי נסיון ולא פחדתי מזה. התחלתי לתקלט ב־2007 והייתה לי התקדמות בריאה, גם בתל אביב וגם במסיבות טבע. הייתי מהחבר׳ה שנישאו על הגל של המינימל־טכנו שפרח באותה תקופה עוד לפני הגל הרומני וכל הסרט הזה. מאוד אהבתי את זה. אבל בין זה לבין לעשות לייב, אתה יודע, יש פער שהוא עולם ומלואו. לייב זה דף ריק – אם לא תשקיע זמן, מאמץ וידע בניסיון לבנות מערכת שיודעת להיות אינטואיטיבית בזמן אמת, אז כלום לא יקרה. יהיה שקט.
בסביבות 2015–2017 המזקקה התחילה לארח אירועי אלקטרוניקה חיה. גם בסטודיו שטראוס הייתה התעוררות, אז הרגיש לי יותר בנוח להופיע תחת ליינים ללא הגדרה ספציפית; וגם היה לייבל תל אביבי מוצלח בשם סדן, שסגר לי הרבה הופעות וריליסים. כל אלה ביחד פתחו לי תודעתית את העניין של להופיע בלייב. נראה לי גם שהיום יש יותר מקום לזה, אבל אני לא באמת יודע.
והיום אתה מרצה במוסררה.
כן, היום אני מלמד סינתזה במוסררה, ומנחה סטודנטים בשנים מתקדמות. בשיעורי סינתזה מתקדמת אני מראה איך לבנות מערכת שיודעת לייצר מוזיקה, שזו בעצם אותה המערכת שאני מופיע איתה. הסיסטם הזה פתר לי את כל הניג׳וס של לייב. האמת היא שהגעתי לדבר הזה מתוך רצון למצוא דרך מעניינת להופיע, לא פשוט לשים קליפים באייבלטון וללחוץ פליי וסטופ.
תן לנו כמה מילים על מה שקורה פה בעיר מבחינת מוזיקה אלקטרונית. מה הופך את העיר הזאת לייחודית לעומת תל אביב? שהיא כביכול עיר חיי לילה מובהקת?
אני חושב שיש הבדל מהותי בין הערים. בירושלים אני מרגיש שיש יותר התארגנויות ״קומנדו״, אתה יודע, כמו רעש רקורדס שזו דוגמא מצויינת למשהו יציב. מהניסיון המועט שלי בגיגים בתל אביב לא הרגשתי שיש שם פתיחות כמו פה. אני חושב שיש בתל אביב איזשהו קיבעון ז'אנרים. המוזיקה שלי היא בתפר – אוונגרד מצד אחד, ומצד שני היא לא בדיוק קלאב אוריינטד. כשהופעתי בתדר או בברקפסט, לא היה נראה שזה מעניין מישהו. אנשים באים יותר לראות ולהיראות, לאכול פיצה. פה זה לא ככה; פה ממש באים ומתעניינים; באים מצורך לשמוע; פה יותר סקרנים. שוב, אני לא מכיר את החבר׳ה התל אביבים כי זה לא מקום שאני מגיע אליו יותר מידי, אבל זה הרושם שלי. היום אני חושב שבכלל אין שום מועדון רציני בתל אביב.
אין כבר כלום.
כן, כולם שם במצב אפס כזה. נראה לי שירושלים מיוחדת יותר. גם הזירה – אני לא חושב שיש מקום מקביל לזה בתל אביב. הזירה זה וואחד מקום – הוא מנוהל בצורה מצויינת. משהו שם עובד ממש טוב: המבנה עצמו ואיך שהשתלטו עליו.
האם יש משהו בתרבות הירושלמית שמעצב או מפרה את מה שאתה עושה?
קשה לי להגיד כי אני כבר בפאזה אחרת בחיים. אולי המפגש עם התלמידים פה בעיר משפיע. אבל הייתי אומר שיש יותר השפעה להיותי מרצה ומורה מאשר למיקום הגאוגרפי. צריך לגור פה בשביל לחיות את הקטע בעיר, ואני גר בים המלח. אני מרגיש שהסצנה פה היא של אנשים צעירים יותר.
איזה אתגרים נתקלת בהם בירושלים מבחינה יצירתית או לוגיסטית?
תראה, הכל היה פה פארטצ׳ פעם, ובמובנים מסוימים עדיין. להופיע בקומה למעלה באוגנדה שהייתה פה למשל. אבל נראה לי שירושלמים אוהבים את זה. נגיד להופיע בקסטה זה טו מאצ׳ בשבילי.
הופעות ומסיבות בקסטה הן בדרך כלל הכי כיפיות.
אני לא מצליח להבין את זה.
להיכנס למערה הקטנה, לעמוד בצפיפות, יש לזה קטע.
אני באמת לא מצליח להבין את זה (צוחק). אולי אני מפונק.
מה לדעתך יקרה פה בשנים הקרובות?
שאלה טובה. אני חושב שמהרגע שבתי הספר לאומנות עברו למרכז העיר – בצלאל, החזותי וכולי – יכל לקרות כאן איזה פיצוץ. פיצוץ במובן הטוב של המילה. מצד אחד, יש במרכז העיר הרבה אנשים שמתעסקים ולומדים אומנות, וזה אמור להוביל לדברים חיוביים. אבל מצד שני אני לא רואה שקם פה קלאב גדול, מועדון.
הפרגמון לא תופס את הספוט הזה.
לא, אני מדבר על משהו רציני יותר. תחשוב על כל הסטודנטים שלומדים פה בעיר. זה הרבה אנשים, אבל אולי לא מספיק. ירושלמים אוהבים רייבים. הם אוהבים הם המבנה הנטוש, את הכבלים על הרצפה. מקום שהוא מוסדי יכול להיות טריקי. מסכים איתך. למשל איזו מנהרה טובה בגן סאקר.
בהחלט. כמה מילים אחרונות?
אם אני חותם בשורת סיכום, אני מקווה שתהיה איזושהי בשורה מהחבר׳ה הצעירים במוזיקה האלקטרונית שהיא בתפר – מוזיקה שהיא לא סטריקטלי קלאב מיוזיק ולא אוונגרד. אני מרגיש שאני חי בתפר הזה. אני מרגיש שהכל שבלוני והחלוקות של סגנונות המוזיקה האלקטרונית בארץ גסות מאוד: או שאתה עושה טכנו, או שאתה עושה האוס, או דיפ האוס… אין מישהו או משהו שעושה את הכל.
את הכל, ומה שבין לבין.
בארץ אין, אבל בחו״ל יש. אני מקווה שתצא איזו בשורה ירושלמית בכל מה שקשור למוזיקה אלקטרונית טובה.
