Skip to content

למה ישראל?

שרה סיגל וסבתה ניצולת השואה מוציאות לשון זו לזו
שרה סיגל, מתוך הסרט ״עדיין כאן״

נעמי שלו בראיון עם שרה סיגל

שרה סיגל היא מסוג האמניות שכמעט אין הפרדה בין החיים שלהן ליצירה שלהן. כל העבודות שלה, במדיומים השונים בהם היא פועלת (במה, קולנוע, כתיבה) נשזרות אחת בשניה ויוצרות סיפור שהולך יד ביד עם אירועי חייה, שהולכים יד ביד עם המקום הזה ועם העידן שבו אנחנו חיים. אז גילוי מהנאותים ביותר – היא אחת האמניות האהובות עליי.
הכרנו כסטודנטיות בבית הספר לתיאטרון חזותי ולמזלי הפכנו לשותפות יצירתיות, ומתוך כך לחברות טובות. השתתפתי בעבודת הגמר שלה – יצירה מופרעת שקישרה בין סיפור החיים של סבתא שלה מרצ'לה, ניצולת שואה איטלקיה יוצאת דופן, לבין עלילת הקוסם מארץ עוץ – שהתפתחה אחר כך למופע "נונה" שעלה בפסטיבל ישראל ב-2022, והשנה שוב בגרסה מחודשת. מפה לשם, אני משחקת את דורותי בחייה של שרה כבר חמש שנים, and I wouldn't have it any other way.

שרה תמיד עובדת על כמה עבודות במקביל. עד כדי כך שכשבאתי לראיין אותה לכבוד הכתבה הזו, בקושי הצלחנו לבחור על מה לדבר. רק לאחרונה הציגה (בקצרה) באירוע האמנות השנתי "פצ'ה קוצ'ה" סרט שצילמה מחלון ביתה בנחלאות במשך 7 שנים, שעוקב אחרי הדמויות בשכונה והאובססיה שפיתחה בתהליך לתיעוד עצמו. באוגוסט תעלה את המופע שלה "האוגרת", גם הוא מבוסס על סיפור אמיתי מחייה, ואני ממליצה מאד לתפוס אותו בפסטיבל הקומדיה הישראלי בירושלים ב-19-20 באוגוסט. על כל אחת מהעבודות האלה יש הרבה מה להגיד, אבל החלטנו בסוף לצלול לתוך יצירה שנמצאת ממש בראשית דרכה, סרט דוקו באורך מלא שכבר התחילה לצלם.

ספרי לי – מאיפה אנחנו מתחילות?

ב-7 באוקטובר 1973, יום אחרי פרוץ מלחמת הכיפורים, יצא הסרט הראשון של הבמאי הצרפתי קלוד לנצמן Pourquoi Israel, "למה ישראל". בסרט, לנצמן מייצר פורטרט של ישראל בת ה-25, דרך צילומים בכל רחבי הארץ, מצפון ועד דרום דרך קיבוצים, ערים וגם בעזה, ומראיין עולים שונים מכל מיני מקומות. הוא מצלם גם סיטואציות שהוא קבע מראש, כמו סיור ביד ושם ומצדה, אבל גם סיטואציות שנתקל בהן במקרה כמו שוטר עוצר מישהו ברחוב או מכולת אקראית.

בראיונות תמיד אמר שאין סימן שאלה בשם הסרט – זה לא "למה ישראל?" – אלא סרט שאמור לתת תשובה לשאלה הזו. באמת כשצופים בו, התחושה היא שאין שאלה. אנשים מכל הקשת הפוליטית מדברים בו, כמובן רק יהודים כי הסיפור היהודי הוא זה שתמיד עניין אותו, וכולם מדברים אמנם על הבעיות והאתגרים שבעלייה ובמדינה הצעירה, אבל מורגש שאין להם ספק שהם נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. הם מאמינים שכל הבעיות יפתרו.

ב7 באוקטובר 2023, מצאתי את עצמי יחד עם ישראלים רבים שואלת לראשונה ברצינות את השאלה שלנצמן הציב בדיוק חמישים שנה קודם לכן: למה ישראל באמת? האם אני רוצה להמשיך לחיות כאן? האם אני יכולה לדמיין פה עתיד? השאלה הזו גרמה לי לצפות לראשונה בסרט ההוא. זה היה רגע מכונן עבורי, שבו שברתי שבועה. קלוד לנצמן הוא אבי הביולוגי. הוא מעולם לא הכיר בי כביתו, ואני בתמורה נשבעתי לא לצפות בסרטיו. 

אבל השבעה באוקטובר שינה הרבה דברים. צפיתי בסרט והוא הותיר עלי רושם גדול. זה די מטורף לצפות בסרט כזה עכשיו. הכל כל כך דומה ומוכר, אבל שונה לחלוטין. התחושה היא כאילו שאנחנו היום המוטציות של האבטיפוסים שרואים בסרט. הייתה לי תחושה מאד חזקה שאני צריכה לעשות משהו שמגיב לסרט שלו היום. חשבתי הרבה על מה התגובה הזו צריכה להיות, ובסוף הבנתי שאני צריכה לצאת למסע שבו אני עושה את הפעולה ההפוכה ממנו. הוא, הצרפתי שחי בפריז, הגיע לארץ כאדם חיצוני כדי לענות על השאלה למה ישראל. זה נושא שעניין אותו ברמה האינטלקטואלית, זה לא שהוא חשב אפילו לעלות לפה. אבל אצלי, בתור מי שנולדה וחיה בישראל כל חייה, זו לא שאלה של עניין אלא שאלת הקיום שלי. בעקבות כל מה שקרה וממשיך לקרות כאן, אני באמת צריכה להחליט עכשיו איפה אני רוצה לחיות את החיים שלי. הבנתי שאני צריכה לצאת החוצה אל העולם כדי לפגוש ישראלים שעזבו את הארץ, ולשאול את השאלה – למה ישראל? גם אני מנסה, כמו בסרט שלו, לייצר פורטרט של ישראל בת ה77 של היום – על דרך הנגטיב. ואולי על הדרך להבין ולענות על השאלה הזו גם על עצמי.

באיזה שלב יצירתי את?

אני בשלב מאוד ראשוני, עוד לפני גיוס כספים והגשות, ועוד לפני שאני מבינה בכלל מה אני מחפשת להבין או לשאול. מה שבטוח מעניין אותי הוא להיפגש עם ישראלים שעזבו את הארץ ודרך הסיפורים שלהם אולי להבין את הדבר שאני עוד לא יודעת מה הוא. אז את זה כבר התחלתי, כבר פגשתי וצילמתי ישראלים שחיים באמסטרדם וברלין ואפילו ליוויתי חבר שממש עזב את הארץ בדיוק עכשיו לפני הטיסה וממש ביום הנחיתה שלו. כתבתי פוסטים בקבוצות בפייסבוק וקיבלתי מלא מלא תגובות ושמות, ובחרתי אינטואיטיבית. לכולם סיפרתי את הסיפור, למה אני עושה את הסרט, ומחלק ביקשתי שיראו את הסרט של קלוד. אני קצת מנסה לחקות את השאלות שלו בראיונות. השיחות נעות בין הסיפור האישי שלהם, מה הוביל כל אחד מהם לעזוב, לסיפור המשפחתי – איך קרה שהם נולדו בארץ. כמו החיבור אצלי לסרט הזה. אבל מתוך הסיפור האישי אני שמה לב שאני מגיעה לשאלות הרבה יותר גדולות – מה המקום של היהודים בעולם? יש הצדקה לקיום של מדינת ישראל?

מה שכבר מעניין זה שהסרט של קלוד מצולם בארץ אבל כולו מדובר בשפות זרות, כי כולם עולים חדשים ולא מרגישים בנוח עדיין לדבר בעברית, והסרט שלי מצולם במקומות שונים ברחבי העולם אבל כולו בעברית.

פריים מתוך הסרט ״בחלונה״, אישה הולכת לבדה בסמטה בנחלאות
רחוב שילה בנחלאות, דימוי מתוך הסרט ״בחלונה״

מה עוד את לומדת בינתיים?

פגשתי ישראלים מכל הקשת הפוליטית. מה שמחבר בין כולם זה שהם מאד מאד קשורים למקום הזה, ומעורבים במה שקורה כאן. כולם אמרו שכשעוזבים את הארץ פוגשים את היהדות שלך באופן חדש, שאיך שאתה מגדיר את עצמך משתנה כי מגדירים אותך – מחליטים בשבילך מה אתה. כיהודי אתה נהיה פתאום חלק ממיעוט שלא מורגש ככזה בארץ.

דיברתי איתם על הקשיים של ההגירה. פגשתי רמות שונות של היטמעות בחברה, יש כאלה שרוב החברים שלהם ישראלים ויש כאלה שממש נמנעים מכל קשר עם ישראלים. אלה אנשים שעזבו מכל מיני סיבות – אהבה, עבודה, צבא, כי הרגישו שלהיות מבוגר אל-הורי בארץ זה בלתי אפשרי חברתית, בגלל השבעה באוקטובר. הרבה מהם דיברו על הנוחות ואיכות החיים באירופה, שאין מה להשוות אותה בכלל למצב בארץ. מה שהיה לי חזק ונשאר איתי זה שכולם פגשו אנטישמיות באיזושהי צורה, בטח מאז המלחמה. וכמובן, שמשהו השתנה אצל כולם מאז השבעה באוקטובר.

את חושבת על מי שיצפה בסרט הזה? באיזה אור ישראל תוצג בפניו?

הייתי באיזו הפגנה באמסטרדם שישראלים מארגנים נגד המלחמה. עברה לידם הפגנה של פרי פלסטיין והם עשו אחד לשני סימני פיס כאלה עם האצבעות. אז שאלתי כמה ישראליות שהיו לידי וחיות שם כבר שנים, למה אתן כאן? והן אמרו – כדי שיראו שיש גם ישראלים טובים. זה פתאום גרם לי להרגיש איזה טוויסט, זווית חדשה – מבחינתן מה שהן עושות בהפגנה אנטי ישראלית זאת מעין הסברה. להפגין נגד מה שקורה בישראל לטובת התדמית של הישראלים.

שמתי לב שבדמיון שלי, בתהליך העבודה על הסרט, גם לי יש את המקום הזה שרוצה שיצפו בסרט אנשים ששונאים את ישראל. כל פעם המבט בראש שלי משתנה – לפעמים אני מדמיינת שמי שצופה בו ישראלי ולפעמים שמי שצופה בו אנטי ישראלי.

אני מתחילה להרגיש שמה שיהיה חזק בסרט הזה הוא הכמות – ריבוי של קולות, מהרבה מקומות שונים. קולאז' של ישראלים שעזבו את הארץ מכל העולם. אני עוד רוצה לטוס לארצות הברית, לתאילנד, ליוון. לפגוש את כל סוגי הישראלים שחיים במקומות אחרים.

מה זה גורם לך בינתיים להרגיש על החיים שלך פה בישראל?

כשהתחלתי לחשוב על הסרט הזה לפני שנה אז הרגשתי כאילו אני הולכת רק לפלרטט עם הרעיון של לעזוב את הארץ אבל שאין מצב שאני באמת אעשה את זה. עכשיו אני במקום אחר לגמרי – אני כמעט לא יכולה לדמיין מצב שאשאר פה. אני באמת בן אדם שלא אוהב לזוז, לא זזתי מירושלים כל החיים שלי. נולדתי פה ואני עדיין פה. הכי לא דמיינתי שזה מה שיהיה ולא שאלתי את עצמי האם אני מוכנה להקריב ולהפוך למהגרת לטובת עתיד טוב יותר, עד פרוץ המלחמה. לוותר על שפה, רשת ועבודה שיש לי כאן. זה גם סיפור דורי. אנחנו הדור שנולד כאן, בגלל בחירות שההורים או הסבים שלנו עשו. עכשיו המצב כבר נהיה כל כך דפוק שאנחנו צריכים לבחור מחדש מה אנחנו עושים. אני גדלתי עם אמא עולה עם מבטא אמריקאי ובהרבה מצבים כילדה הרגשתי שאני מבינה יותר ממנה איך מתנהלים, לדוגמה איך לדבר עם הפקיד, שאמא שלי לא מקומית. נורא רציתי הורה שיודע מה קורה ואיך העולם עובד. אני ממש זוכרת שהיינו טסות לארה"ב למשפחה, ופתאום היא הייתה מקומית, ודיברה בשפת המקום ובלי שום מבטא – תחושה שכל כך אהבתי להרגיש. ואני בעצמי אוהבת להרגיש מקומית ולהכיר את כל קיצורי הדרך. אז המחשבה שאני אהיה אמא מהגרת עם מבטא שלא יודעת מה קורה קשה לי. 

קלוד לנצמן באיזשהו מקום בא לכאן, השאיר פה את הזרע שלו, והלך. אני רואה חיבור בין העובדה שהוא בחר לא לחיות כאן לעובדה שהוא לא גידל אותי. אני יוצרת הקבלה ביני כיישות לבין המקום הזה. הוא לא רצה לחיות כאן בישראל, והוא גם לא לחיות איתי.

ועכשיו את עושה סרט שהולך ממש בעקבותיו. זה יוצר חיבור חדש ביניכם מבחינתך?

כל אחד יכל לקחת את הנושא הזה ולעשות את הסרט, זה רלוונטי לכולנו. אני גם מרגישה תוך כדי העבודה כמה הסרט הוא שזה סיפור של כולם – הצלם שמצלם, גם הוא עזב את הארץ. מי שנמצא מאחורי המצלמה ומספר, המפיק, כל מי שאני פוגשת. זה הסיפור של כולנו, גם שלך. הנה, בן זוג שלך עזב לברלין, וגם אותו צילמתי בתהליך. אבל אני בחיים לא הייתי מעזה לגעת בנושא כל כך גדול אם לא היה לי פתח אישי לגעת בו, דרך האבא הזה. אני רואה גם הבדלים ביננו. נגיד אצל קלוד גם בסרט הזה וגם בסרט המפורסם שלו "שואה", אין לו אלוהים. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה והוא ישיג את השוט לא משנה מה. הוא רוצה לתפוס את מה שהוא רוצה לתפוס והוא מוכן להיות בן אדם גס רוח ושתהיה תחושה לא נעימה בחדר רק כדי להשיג את המשפט שהוא צריך. אני שמה לב שאני לא כזו. אם מישהו אומר משהו אבל לא יצא בדיוק, אני מתקשה לבקש שיגיד שוב. באיזשהו מקום אני רוצה למצוא את ה"קלודיות" שלי בתוך הדבר הזה. שיהיה לי כל הזמן את הוויז'ן בראש.

דימוי מהסרט ״למה ישראל״, קלוד לנצמן, כותרת הסרט על רקע ים המלח
מתוך הסרט ״למה ישראל״, קלוד לנצמן, 1973

זה גם קצת ההבדל בין הזמנים של הסרטים שלכם, לא? הוא צילם סרט מנקודה מאד ברורה בהיסטוריה של ישראל, תקופה אופורית, ודאית ואופטימית. את מצלמת סרט המשך בתקופה של התפוררות אידיאולוגית וקרעים בחברה.

לגמרי, וגם השימוש במצלמה שונה לגמרי – כשהוא צילם בשנות השבעים אנשים ראו מצלמה ורצו מרצונם לבוא ולדבר ולהשתתף. היום אנשים רואים מצלמה ובורחים, אומרים "מה את מצלמת אותי". המצלמה נהייתה כמו נשק. כל המלחמה הזו מצולמת, וכל פן בחיים שלנו, אז אנשים גם חשדנים יותר ורוצים להגן על הפרטיות שלהם.

עוד הבדל הוא שקלוד היה אינטלקטואל צרפתי, חבר של ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. הוא ידע לשאול את כל השאלות הנכונות. אני לא כזאת. כשאני באה לראיין אנשים שהם אינטלקטואלים אם אני לרגע מזייפת ועושה את עצמי כזו, זה מרגיש נורא. אני מרגישה שאני עוד מוצאת את הקול שלי, כי אני לא באה מאותו מקום, אני מגיעה ממקום פרטי ואישי ששואל שאלות. ואני חושבת שזה יהיה החוזק שלי. קלוד שאל שאלה בלי סימן שאלה בסוף ואני שואלת אותה עם סימן שאלה ענק על הפרצוף שלי.

בלבול באמת שייך לתקופה שלנו. הרגשתי כמעט מכל המרואיינים עד עכשיו בלבול נורא גדול ומורכבות זהותית. דובר ימני מאד בדעותיו שפגשתי באמסטרדם אמר שהוא ממליץ לכל חבר לעבור לאמסטרדם כי החיים שם הרבה יותר טובים ואין מה לחפש בישראל, ובאותה נשימה הוא אומר שתיכף תהיה שואה שניה וכל יהודי אירופה יעברו לישראל כמו פליטים. דוברת אחרת, שמאלנית מאד שמארגנת הפגנות נגד ישראל, אמרה שהיא לא מרגישה כלום כלפי ישראל, ובהמשך הראיון אמרה שהסיבה שהיא עושה כל דבר שהיא עושה זה בגלל שישראל חשובה לה. המון דברים שונים חיים בהם ביחד.
בשיחה שהייתה לי עם ניב (בן זוגך) לפני שהוא עזב, ממש הרגשתי כמה זה מבאס שאנשים טובים עוזבים את המקום הזה. הוא אמר שהוא מרגיש שכבר אי אפשר לחיות בארץ בלי להיות אקטיביסט, ושהוא לא רוצה להיות אקטיביסט. הוא רוצה לעשות מוזיקה ולחיות את חייו וזה לא יכול לקרות כאן. 

יש משהו שאת מקווה לשמוע?

אני שמה לב שאני מחפשת כל הזמן שיגידו לי שיהיה בסדר. ואני גם שומעת כמה זה קשה להגר, זה לא שהכל דבש ונפתר כשעוברים למקום אחר. הדבר שאני הכי רוצה למצוא בתהליך העבודה על הסרט הזה הוא תקווה, כי אני ברגע שאני מאבדת אותה. 

את יכולה גם לדמיין מצב של עתיד טוב בארץ?

אני חונכתי סביב נושא השואה בבית שלי. מוטמעת בי התחושה שצריך מקום בטוח ליהודים. שאלתי את אחד המרואיינים – "ואם ישראל תהפוך להיות דיקטטורה יהודית, או שהיא כבר כזאת?" והוא אמר, בפירוש, שהוא מעדיף שתהיה מדינה יהודית שהיא דיקטטורה מאשר שלא תהיה בכלל. כרגע עתיד טוב הוא משהו שמאוד קשה לי לדמיין אותו ולהאמין בו אבל בתוך תוכי אני יודעת שתמיד יש אפשרות לריפוי.

ברמה האמנותית, מה את מדמיינת שיקרה עם הסרט כיצירה?

מרגיש לי שזה עוד הולך להיות תהליך ארוך מאד שבו אני לומדת איך ליצור את היצירה הזאת. יש לי שאלה אמנותית רצינית לגבי הכנסת החומרים מהסרט של קלוד לתוך הסרט שלי. גם ברמת הזכויות, השגת הזכויות האלה זה כבר בפני עצמו חומר לסרט, וגם כי אני מרגישה שמי שרוצה לעשות את ההשוואה יראה את הסרט שלו בנפרד. אני לא רוצה להראות קטעים מאז והיום כי העניין שלי הוא לייצר פורטרט חדש. בנוסף יש לי שאלה עד כמה הסיפור האישי שלי צריך להיכנס לתוך זה. זה מרגיש כמו נקודת היציאה לדרך אבל משם זה כבר נהיה סיפור גדול הרבה יותר. אני יכולה גם לדמיין גרסה בימתית שבה אני מדברת ומציגה קטעים. 

אני מרגישה שזה החלק הבא במן טרילוגית סרטי דוקו שלי – הסרט הראשון "עדיין כאן" (דוקו קצר מ-2019) הוא כולו פרידה מסבתא שלי ניצולת השואה בימיה האחרונים. היא ואני יחד בסלון בבית שלה בנחלאות, שאחר כך אני גרתי בו. סבתא שלי כל החיים שלה רצתה להגיע לירושלים. האתוס הזה עושה לנו היום קצת להקיא בפה אבל הוא לא המצאה, זה דבר אמיתי. לפחות אצלה זה היה אמיתי. היא גדלה בעיירה קטנה בטוסקנה בשם פיטיליאנו. הכינוי של פיטיליאנו היה "ירושלים הקטנה", אני חושבת שזה כי היתה שם קהילה יהודית די גדולה יחסית לגודל. הייתי שם, זאת עיירה ציורית שיוצאת מתוך צלע של הר. היה לה טוב שם, חתול ומשפחה וחברים וחלון עם נוף יפה. ואז במלחמה העולם שלה קרס עליה. היא ברחה מהבית, חיה ביער שנה וחצי עם הפרטיזנים, עברה דברים נוראיים. כשהיא חזרה לפיטיליאנו זה כבר לא הרגיש כמו בית. הקהילה נמחקה, היא השתנתה, הכל היה זר לה. היא חיה עם כעס עצום על הבגידה שהיא חוותה מהמקום הזה. היא עברה לפירנצה ואז לארה"ב אבל היא לא הצליחה להרגיש בבית יותר בשום מקום, עד שבגיל 60 היא הגשימה את החלום שלה לעלות לארץ והגיעה לירושלים. הניצולה הזאת סוף סוף הגיעה למקום שהרגיש לה כמו בית שוב. פעם שאלתי אותה: נונה, אחרי כל מה שעברת, איך אין לך אמפתיה כלפי הפלסטינים בסיפור הזה? והתשובה שלה היתה: "גם ניסו להשמיד אותי וגם אני צריכה להיות בן אדם טוב עכשיו?!
הסרט השני בטרילוגיה הוא הסרט שצילמתי מחלון אותו בית בנחלאות שפונה לרחוב שילה במשך שבע שנים. סבתא שלי נפטרה, נשארתי בבית שלה, ולא הפסקתי לתעד את מה שקורה בחוץ. המבט מהחלון הזה מתחיל כקסום ולאט לאט נהיה אפל, עד שאני עוזבת בעצמי את הבית. הוא מתחיל בתוך הסלון ויוצא אל החוץ. ועכשיו עם הסרט הזה, השלישי – אני כבר בחוץ, בנקודת היציאה אל העולם.

בין הסרטים יש גם את המופעים שקשורים לכל הסיפור הזה (נונה, האוגרת). אני אוהבת למצוא את כל הפניות בתוך אותו סיפור שמתחברות אחת לשניה. איך סלון אחד הופך לחמישה דברים שונים.

בעצם, זה פשוט מסלול החיים שלך שרהלה. מבוטא באמנות.

כן, כנראה שהאמנות שלי מקדימה אותי. היא תמיד מסמנת לי לאן אני הולכת.

ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT · ART, FASHION AND LIFESTYLE ANARCHO-BOURGEOISIE SUB-CULTCURE MAGAZINE BASED IN JERUSALEM EST. 2025 POWERD BY EXPORT ·