בבית הגידול של ג׳ודי עדיני

ראיון של אליקה לסקר פלדמן עם הסופרת ג׳ודי עדיני על ספר הביכורים שלה ״בית גידול״
בבוקר חורפי אחד בפברואר, הכנסתי את המחשב לתרמיל ואת התינוקת למנשא, ונסעתי לעין כרם לפגוש ולראיין את ג'ודי עדיני בעקבות הספר שכתבה, "בית גידול" (הוצאת תשע נשמות, 2024). הספר מתאר קבוצה של מתמודדות נפש בבית מאזן המשמש חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. הימים הם ימי מגפה, והנשים מתוארות מנקודת המבט של מרים – מלווה צעירה שמתמודדת בעצמה עם טראומה ומפלרטטת עם השיגעון. על הבסיס הזה ג'ודי רוקחת סיפור עשיר, שנכתב בשפה ייחודית.
להיות אמא לתינוק זו התמסרות מלאה. זה להפוך מאדם עם שאיפות, קשרים חברתיים ועולם רוחני (מי פחות ומי יותר) לגוף ; לכלי הזנה שמספק גם ביטחון ונחמה באמצעות מגע, קול, נוכחות. אבל בעקבות שתי לידות גיליתי שדווקא הצמצום של העצמי לגוף גשמי מעניק לי, יותר מכל התנסות פסיכדלית או חקירה פילוסופית, זווית הצצה אחרת לשאלות על אנושיות ועל טבע ההוויה.
בשפתו הייחודית, הספר "בית גידול" עוסק באותן שאלות שהאמהוּת מעלה. שאלות על טיפול והכלה, על גבולות הגוף ועל העיסוק במגע ובצורך הבסיסי והקיומי בו. עבור תינוקות קטנים המגע הוא דרך להרגיע, לבטא אהבה ולהעביר ביטחון בסביבה רוויית הגירויים שמחוץ לרחם. אבל לא רק עבור תינוקות המגע הוא שפה ראשונית. שרטוט הגבולות הגופניים שבין המטופלות לבין מרים המלווה, ובין המטופלות לבין עצמן מעלה לפני השטח את הצורך האנושי במגע, באינטימיות פיזית שמרפאת את הנפש וגם את הסכנות הטמונות במגע, בעיקר במסגרת טיפולית.
במילים מעטות ומדויקות, הספר צולל למעמקי נפשן של הנשים המטופלות בבית המאזן בתקופה שבה המגע הפיזי הופך להיות מצרך נדיר, כמעט בלתי אפשרי. דווקא שם, מתוך כאבי הגוף והנפש, עולה השאלה ביתר שאת – מה קורה כשגוזלים מאיתנו את המגע? מה קורה כשאין מי שיחבק, ילטף, יחזיק יד? האם אפשר למצוא מגע מסוג אחר – מגע של מילים, של הבנה, של חמלה?
בערב סלון ספרות על "בית גידול" שהתקיים בבית הקפה תמול שלשום, דובר על המושג "כתיבה בדיו לבנה". זהו מושג שטבעה הפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסו. זהו דימוי המתקשר לחלב אם ומבטא את החוויה הנשית הייחודית, בדגש על גוף, רגשות ותת־מודע. המושג מתאר כתיבה נשית שחורגת מהנורמות ומהמבנים הפטריארכליים המסורתיים. פעמים רבות חוויית ההנקה באמת מתנגשת בגופניות שלה במבנים החברתיים. אלו מעלים על נס שכלתנות והישגיות שהחברה רואה בהם מפתחות להצלחה בחיים, לא פעם במסווה של הגשמה עצמית. רגעים אלה, שבהם אני מניקה את בתי, מזכירים לי כמה מהותי הוא המגע, וכמה הכתיבה – כמו החלב – יכולה להיות מזינה, מרפאת ומלאת אהבה. הרי חלב אם, כמו מילים שנבחרו בקפידה, מתאים את עצמו בדיוק לצרכים המשתנים של התינוק, גם אם הם משתנים מיום ליום. היחס אל הגוף מתבטא לא רק בתוכן אלא גם בצורה – בשפה השירית, הצבעונית, החושנית – שמקיימת דיאלקטיקה בין רעיונות וחשיבה שכלתנית לבין תחושות, אינסטינקטים ואפילו תגובות פיזיות המלוות את חוויית הקריאה. הגוף והחומר משמשים מצע להבנה עמוקה יותר של הנפש. אף על פי שהספר לא נכתב על אמהות ותינוקות (לא פלא שהשפה גופנית), התיאורים החושניים (לאו דווקא במובן האירוטי) ותיאורי העולם הנשי, שכולן בו ילדות וחלקן גם אמהות, נתנו לי תחושה כאילו נכתבו במיוחד עבורי.
הלכתי לבקר את ג'ודי בביתה בעין כרם ולדבר איתה על "בית גידול".
האם בית מאזן הוא מודל טוב בעינייך?
בתים מאזנים הם בשורה מדהימה וחשובה, מזל שיש אנשים שמייצרים אלטרנטיבות רפואיות וזו עבודת קודש. אחרי שזה נאמר, כמו כל פיתוח חדש זה לא הרמטי, ויש עוד הרבה מקום לתיקון ולשיפור העבודה עם מה שנקרא הנפש האנושית. גם בתוך "בית גידול" יש את מי שמוצאות שם בית ואפילו ישועה, ויש מי שנופלות.
איך מרים נראית בשבילך?
היא התחילה כמשהו קרוב אליי, וכשמצאתי לה את השם היא כבר הייתה ממש אחרת. חוויתי את התשוקות והחלומות שלה… קראתי לה מרים כי כשחשבתי על שמות חיפשתי מה רחוק ממני – אני קרויה על שם סבתא ג'ודי ומרים זו הסבתא השנייה. מרים התקשר לי להרבה דברים. זה גם עבד עם ישועה, בהקשר של מריה הנוצרית, אבל זו גם מרירות. היא גרה לבד. אני אף פעם לא גרתי ככה. ניסיתי לקחת תחושות שאני מתמודדת איתן כמו בדידות ולתת להן מאפיינים קונקרטיים, להמחיש בחלל. בעבודות השונות שליוויתי או הדרכתי במערכת טיפולית הרגשתי שאני נדבקת, שהפצעים שלי רוטטים, ולכן שמרתי על הגבולות טוב יותר ממרים – הייתי מלווה סולידית. משך אותי לעבוד במקום כזה ולא הייתה לי מודעות לכמה דברים לא מטופלים יש אצלי.
ומרים נבוכה מהמעמד של המטפלת.
עבדתי בכמה מוסדות בריאות הנפש, לא רק בבית מאזן. הייתי פעם בדירת גברים, ישנתי בה בלילות, משהו מאוד לא מוגן, אוטיסטים בתפקוד גבוה, ואני זוכרת שאחד מהם אמר – "את באמת חושבת שאת יכולה לעזור לי? תראי אותך, מה את יודעת על כאב." חשבתי שאוכל לעזור רק אם אראה שאני פגועה, שגם אני פגשתי את החיים קשה, שאפשר להזדהות, כאילו זו הדרך להגיע אליו, זו הדרך לטפל. אבל אני לא הייתי מטפלת. אז לכתוב את מרים היה להגביר את הווליום למקומות האלו. לתת הרבה מקום לרגשות ולזיכרונות כואבים, להגביר להם את הווליום. אז כששואלים אם זו אני, אני אומרת "מה פתאום", אבל אני כמובן מכירה את כל המנגנון הרגשי שלה.
מה תפקיד המלווה, אם תרופות ואבחנות היא לא נותנת, ואם לא מתפקידה לדובב את המאושפזות? נדמה בעצם שהכלי היחיד שעומד לרשות המלוות להקל על הסבל הוא מגע.
בגלל הניסיון שלי, האופן שבו דמיינתי את המלוות ב"בית גידול", נובע ממצוקת כוח האדם הידועה בתחומי בריאות הנפש. בעקבות זאת, מי שמחזיקים את המסגרות בפועל הם אנשים שאין להם ניסיון אבל יש להם תשוקה לדבר.
מרים לא יודעת לעשות הפרדה מקצועית־טיפולית. אי אפשר לשים מצלמות או מנעולים בבית מאזן כי זו חלופה לאשפוז, ששמה לה למטרה להיות משהו אחר – יותר רגיש, יותר קשוב ומכבד את המטופלות. אז מה נעשה? נשים שם בנות אדם. בנות אדם חומלות, הנותנות תחושה של מגע. אבל איך עושים את זה בלי המגע עצמו? להיות מחובקת ומוגנת זה צרכים ראשוניים. גם בטיפול אני מרגישה את זה שלפעמים מה שצריך זה פשוט חיבוק, כמה אפשר לדבר…
אני מניחה את הספר בזמן מגפה. זה שאסור לגעת מעצים את הקונפליקט הנוגע למגע שקיים ביחסים טיפוליים, שלא לדבר על זה שמגע הוא בעייתי בלי קשר, הוא עשוי להיות פולשני, לא בטוח או מטרגר. בכל הסיטואציות שתיארתי בספר, הרווח בין מרים לבין הדיירות או בינן לבין עצמן מורגש, יש לו נוכחות לא פחות מלגוף. דמיינתי למשל כמה קרוב זו לזו הן יושבות בכל שיחה. באותו זמן, מגע הוא תרופה מיידית למערכת העצבים.
האם הספר היה אחר אם את היית אמא?
אני רוצה להאמין שכן. לקראת סוף הספר כבר הייתי בזוגיות טובה, ומחרדה של הריון לא רצוי זה הפך ל"מתי זה יקרה" ולסקרנות ומחשבות על זה. יש סצנה שאני כותבת ועד היום מלחיצה אותי – שהיא רוצה למחוץ את העובר. כתבתי אותה כי הרגשתי שצריך חיזוק למקום הזה, לרגש הזה, אבל הלחיץ אותי איזה כוח אני מייצרת, ועד כמה אני נאמנה למרים, שהיא לא ג'ודי. אבל גם אצל מרים, לצד החרדה מהעובר יש גם כמיהה. האם זו הילדה שבתוכה או נשמה חדשה שעתידה לבוא?
הגברים היחידים שמוצגים באור חיובי הם יובל ויוסי, מלווה זכר. בסופו של דבר, רק המלווה הזכר מצליח לשמור על סוג של שפיות במעלה ישועה. למה?
אמנם יוסי ניצב בניגוד לשאר הספר שנכתב בלהט הדיו האדומה, אבל קודם יש את שורת הגברים בחייה של מרים. מולם יש את יוסי. היה לי חשוב להניח בעולם של "בית גידול" גם גבריות שהיא לא רעילה.
אבל הוא מסכן, הוא תלוש וקרה לו אסון.
אני חושבת שזו הייתה הדרך שלי להתחבר אליו. הערת צד קצת גדולה עליי – יש אפליית גברים שהיא מאוד לא מוכלת ומדוברת. בעשייה שלי נוח לי לדבר על נשים ולתת מקום לכאב נשי. נבהלתי שייראה כאילו הם הרעים ואנחנו המסכנות. רציתי להכניס עוד מודל גבריות, גם אם הוא תלוש ומודע למה שהוא יכול לחולל. אבל הוא באמת פחות נדבק ב"מחלה" בתוך הרשת הנשית. לא שלגברים אין את הכאבים ואת המחלות שלהם.
הכתיבה שלך קצת מזכירה לי את יואל הופמן.
יש לי זיכרון שקראתי את "מצבי רוח" בזמן הכתיבה של חלק מהחומרים. כשהתחלתי לכתוב את "בית גידול" הייתי ב"חזותי" וצרכתי בעיקר מופעי מחול, פחות ספרים. רציתי ליצור פרפורמנס, מופעי עצמי. גם קראתי, אני תמיד קוראת, אבל זה לא היה מקור ההשראה העיקרי. כן הייתי בחקר חשקים, חלומות וזכרונות באופן שמרשה לעצמו להיות שבור ולא נרטיבי. בהתחלה לא הבנתי מה קורה ב"חזותי" ואז ניסחתי תובנות לגבי מה עושים. למשל שמופעי מחול הם יותר שירה מסיפורת, זה יותר חושי, צבעים וטעמים, לא נרטיבי. כי לצד ה"חזותי" הרגשתי שיש במה שאני שואפת אליה ומצליחה ליצור אותה רק במילים ולא בתיאטרון. יצרתי דברים מעניינים ויפים בתיאטרון, אבל לא יצרתי עולם כמו ב"בית גידול". אני מכירה את זה מהצד, אבל לא הרגשתי את זה על הבמה.
בכתיבה הייתי ברשות פנימית ליצור דברים שהם לא התחלה, אמצע וסוף. הם יכולים להיות יותר מפורקים וזה מרגיש קרוב יותר להתנהלות הנפש. עבדתי הרבה על לסדר את זה. התוכן והצורה מאוד התאימו לי. היום אני מתמסרת יותר לדרך הכתובה המילולית, אני קוראת וחושבת ומנחה תהליכי כתיבה. אני לא חושבת שהיום הייתי יכולה לכתוב את "בית גידול". יש לי יותר מדי מודעות, שאולי הייתה חוסמת את הזרימה הספונטנית וחסרת העכבות שהובילה ל"בית גידול".
עד כמה היהדות, העובדה שאנחנו חיים במדינה דתית, קשורה למחלות הנפש? האם במובן הזה "בית גידול" היה יכול להיכתב על בית מאזן במדינה אחרת בזמן הקורונה, או אפילו על עיר אחרת?
כמו שיש כמיהה למגע יש גם משיכה רוחנית, רצון להיות בקשר עם מסורות קדומות, דמויות מיתולוגיות או עם האלוהות. יש חיפוש אמונה ואובדן אמונה ובשניהם מורגש השבר. הזדקקות לקשר שאינו תלוי. זה לא חומרים שמעורבבים לי בביוגרפיה, אבל מאז שאני בירושלים אני יכולה יותר להבין ולהתחבר לזה, לעומת הכלום, הכול חול. אז הספר מאוד ירושלמי, לא בגלל קטמון וחורשת הירח, אלא בגלל העניין האמוני והעניין ההיסטורי שמחזיקים לסיפור את התדר.
מי קהל היעד של הספר? מי הקורא האולטימטיבי?
הרבה זמן חשבתי שזה ספר שמיועד לנשים ואנשי טיפול. באמת יותר נשים כותבות ומגיבות לספר, והרבה כתבו שממש כתבתי אותן או את הדבר שלהן, אבל אני רואה מהתגובות שגם הרבה גברים מתעניינים בו. התפוצה שלו הולכת ומתרחבת, ומפתיע אותי כמה אנשים מוצאים את עצמם במילים שכתבתי, למרות ואולי בזכות המבנה המפורק. יכול להיות שמי שחשוב לו סיפור ברור וקוהרנטי פחות יאהב את זה, אבל נראה לי בגדול שמי שאוהב שירה ובכלל עוד מדיומים של אמנות יוכל להתחבר.