שים לב שלעולם לא תוכל לזהות את החולדה בו ברגע שבו היא מוצאת את הנתיב שלה פנימה. תמיד יהיה זה רק זיהוי שבדיעבד, לגלות שהבית שבו אתה אוכל, ישן, ועושה בו את צרכיך, נגוע זה מכבר – ותוכל למתוח את הידיעה הזו אחורה עד לבלי גבול – מכל עבריו בחולדות. אומנם חשבת שזה טבעי בשביל עטיפות הפלסטיק של המקרוני להיקרע עם הזמן בקצוות, או שזה משמח בשבילך לראות את שארית התפוח מאמש מכורסמת עד שלד. ואם זה אכן כך, מה גם לגבי הסלט מהבוקר שהכנת מהסלסלה הפתוחה במטבח? מה לגבי סדין הגומי שלתמיהתך כל ערב הצטרכת להלביש מחדש על תחתית המזרן? מה לגבי הטכנאי שהשיב כי אין שום חריקה במנוע, לבטח שום סימן ל״בית חרושת על קיטור״ אצל המקרר העומד בפינת המטבח הגובלת בחוץ? אז אתה יוצא העירה, מה כבר אפשר לעשות, אבל גם זה מרגיש לך מאוד אחרת היום. אם בעבר הייתה לך הליכה הססנית, כזו שנושאת אותך מכאן ואז לשם, ואז משם וחזרה, היום רגליך הן זוג מספריים לגזור על כל הריה ועמקיה את העיר ירושלים, לחלקה לשתי חתיכות.